וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ, וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן!  (פרק יד פסוקים א'-ב')

הגמרא (חגיגה טו:) מלמדת אותנו שברגע שאדם מצטער, אף הקב"ה מצטער עימו. הקב"ה חס על כבודם של בני האדם. ואם כך על הרשעים אז כל שכן על הצדיקים.
בהרבה מקומות בתורה אנו רואים שגם אם אדם נתפס בקלקלתו, עדיין אנו מצווים ללמד עליו זכות. אם ראית תלמיד חכם עובר עבירה בלילה, אל תהרהר אחריו ביום כי ודאי עשה תשובה (ברכות יט.). התורה בכמה מקרים אף מעלימה ראיות כגון אדם שעשה מעשה חמור ושכב עם בהמה. התורה מצווה להעניש את האדם, אך גם את הבהמה להרוג. בכדי שלא יבוא אדם יראה את הבהמה ויזכר בחטאו ועונשו של אותו מסכן. וכך לגבי מי שנידון להיתלות על עץ, יש לקוברו וגם את העץ שנתלה עליו, כדי שלא יאמרו זה העץ שנתלה עליו פלוני ויתבזה. אף בפורענותם של הרשעים אין הקב"ה רוצה שנשמח, כפי שהיה בסדום ועמורה שנאמר ללוט: "אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ" (בראשית יט יז'). שכן נצטוה שלא להביט בפורענות הרשעים. כותב רש"י שם: אינך כדאי לראות בפורענותם ואתה ניצול. ואפילו על בלעם הרשע חס הקב"ה בהריגת האתון בכדי שלא יתבזה (במדבר רבה כ יב').

בפרשתנו אנו רואים שהתורה מתייחסת אל המצורע בשונה מכל מה שהכרנו עד כה. "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְצֹרָע" דרשו חז"ל המוציא שם רע (ויקרא רבה טז א'). ועל אותו אדם שהוציא שם רע התורה מצווה: שהמצורע בדד ישב מחוץ למחנה, ובגדיו יהיו פרומים, וראשו יהיה פרוע, ועל שפם יעטה. ואף בכל מקום שיעבור יקרא: "טמא-טמא" שלא בטעות תחשוב הסביבה שהוא אדם רגיל…

מדוע התורה מחמירה כל כך בעונשו של המצורע? אותה תורה שחסה אפילו על הרשעים שבאומות העולם ולא מתכבדת בקלונם, אותה תורה שמשתדלת שגם החוטא הכי שפל לא יהיה מבויש יתר על המידה. פה אצל המצורע רואים שחלק בלתי נפרד מעונשו הוא הבושה.

משיב על כך האור החיים הקדוש (פרק יד ב'): שהצרעת היא מחלת עור, ובצורתה הטבעית היא נוצרת מעיפוש וזיהום של הגוף, וברגע שהאדם נמצא בדיכאון ועצבות זה רק גורם אצלו להגברת החולי. ואם רוצה הוא להתרפא בצורה טבעית, יצטרך לגרש מעליו את הדיכאון והעצבות, ויתעסק בעניינים שירחיבו את ליבו וישמחו אותו. והנה ברגע שבאה צרעת על האדם, יכול הוא להגיד שזהו חולי טבעי ומקרה בלבד. ושיאמרו לו שזה קורה בגלל לשון הרע לא יאמין ולא יצדיק את הדברים. אלה יאמר: "זה שטויות, אני מכיר משחה טובה שתטפל בזה. אני רק צריך לתת לעור קצת לנשום וזה יעבור…"

כותב האור החיים: "לזה נתחכם אל עליון וצוה שיסגר המצורע, בדד ישב, ובגדיו יהיו פרומים, וראשו יהיה פרוע, ועל שפם יעטה, ודברים אלו הם כפי הטבע נגדיים לרפואת סיבת הנגע, ואדרבה יולידו הנגע מחדש". כלומר על פי הטבע, הפעולות שאומרת התורה למצורע, רק אמורות להחריף לו את הבעיה, וכמובן שלא לפתור אותה..

אך אם המצורע עושה את הדברים, ובמקביל שב מחטאו ומטהר את לשונו, רואה הוא איך הקב"ה שולח רפואה למכתו אף על פי שזה הפוך מהריפוי הטבעי.

ועל כך אומרת התורה: "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְצֹרָע". שהגם שעשה דברים נגדיים לחוליו, אף על פי כן נתרפא. ועל פי זה ידע שהצרעת לא הגיעה אליו במקרה, אלה בשל כך שלא שמר על פיו ולשונו.

אדם שחוטא בשאר החטאים מודע לדברים שעשה, ואחרי שיבואו ויוכיחו אותו על חטאתו יקום ויודה, כי הרי לא יכול להתכחש למעשים שעשה. אך אדם שמוציא שם רע על חברו, ינסה להכחיש מכל וכל וינסה למצוא כל מיני צידוקים לדבריו. לכן באה התורה ונתנה לו עונש שהוא הפוך לריפוי הטבעי שלו. שידע שגם הסיבה שקיבל את הנגעים היא אינה טבעית, אלה בעקבות שהוציא מפיו דברי לשון הרע.

הקב"ה חס על כבוד כולם חוץ מאשר על כבודו של מספר לשון הרע! "אין לך דבר המרחיק את האדם מהבורא כלשון הרע" כותב האור החיים הקדוש בתחילת הפרשה. וכך כותבת הגמרא (ערכין טו:): "חמור עוון לשון הרע מעבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים". ואם חמור הוא מכולם בהכרח שהוא המרחיק מכולם…

"שׁוֹמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שׁוֹמֵר מִצָרוֹת נַפְשׁוֹ" (משלי כא כג')

 

וְרָאָה  הַכֹּהֵן,  וְהִנֵּה  נִרְפָּא  נֶגַע  הַצָּרַעַת  מִן  הַצָּרוּעַ!   (פרק יד פסוק ג')

כידוע נגע הצרעת מגיע על כך שהאדם לא משגיח על דיבורו ובמקום לנצל את דיבורו לתועלת, אף הוא מקלקל וגורם נזק.

כפי שמסביר זאת ה"אורחות צדיקים" בשער לשון הרע:

"צריך שתתבונן ותבחין עניין הלשון, אשר כל עניני האדם לרעה ולטובה תלויים בה. יכול האדם לעשות בלשון עבירות גדולות ועצומות אין מספר, כגון מלשינות ורכילות וליצנות וחניפות ושקר וכיוצא באלו. וכל אלו עבירות גדולות, אין רווח לבעל הלשון. ויכול לעשות מצוות לאין חקר בלשונו. ויש כמה בני אדם האומרים: מה נוכל לעשות מצווה? הלוא אין בידינו ממון לעשות צדקה לעניים. והם אינם יודעים אשר מקור המצוות קרוב להם מאוד, מקור חיים בעולם הזה ובעולם הבא, והוא הלשון.

וירגיל עצמו בלשון לדבר דברי תורה ויראת שמים, ולהוכיח בני אדם, ולצוות בניו אחריו לשמור ולעשות. ולנחם אבלים, ולנחם עניים, ולדבר על לבם דברים של תנחומים טובים, ולדבר אמת, ולהתרגל בשירות ותשבחות. ואז יהיה אהוב למטה ונחמד למעלה, ויהיה שכרו ברוב טוב הצפון לצדיקים". עכ"ל.

כל כך הרבה מצוות יכול אדם לעשות ע"י דיבורו, אך בחוסר מחשבה יכול להרוס וליצור דברים שליליים. וצריך אדם לזכור זאת בכל פעם שאומר בתפילה: "וְקֵרַבְתָּנוּ מַלְכֵּנוּ לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל בְּאַהֲבָה, לְהוֹדוֹת לָךְ וּלְיַחֶדְךָ לְיִרְאָה וּלְאַהֲבָה אֶת שְּׁמֶךָ" במילים "לְהוֹדוֹת לָךְ" יזכור את מעשה מרים אחות משה (במדבר יב). וידע, שלא נברא לו פה לאדם, אלה בכדי להודות להקב"ה. (האר"י הקדוש)