לק"י, ד"ר מוטי גולן, מאמר ל"שביעי של פסח"

שירת הים ומשמעותה

כבר ידוע בשער בת רבים ולכל בר בי רב שקריאת התורה בחג "שביעי של פסח" לקוחה מפרשת "בשלח" [שמות פרק י"ג פסוק י"ז – פרק ט"ו פסוק כ"ו]. ראשיתה, בהחלטתו של הקב"ה להסב/לסובב "את העם דרך המדבר ים סוף" וסופה, ב"שירת הים". וזאת, כדי לציין קבל עם ועולם את הנס הגדול שעשה עימהם הקב"ה בהבקיעו את ים סוף ובכך לאפשר לעם ישראל לעבור "ביבשה בתוך הים", בו בזמן, כשמנגד "מרכבות פרעה וחילו… ומבחר שלישיו טובעו בים סוף".

אין כל ספק ששירה אדירה זו אשר בקעה מגרונו של המיוחד והיחיד (משה), כמו גם, מגרונם של היחד (בני ישראל) הייתה שירה אלמותית שנצרבה בתודעה ההיסטורית של עם ישראל לדורותיו. הייתה זו "השירה השנייה" מתוך "עשרתי שירתא דאתאמרו בעלמא הדין" [תרגום: "עשר שירות שנאמרו בעולם הזה". ועיין עוד בהרחבה בתרגום של הפסוק הראשון ל"שיר השירים", תרגום אגדתי המסתמך על הנכתב במכילתא לפרשת בשלח סימן ט"ו, ודו"ק]. שירה אדירה זו הרעידה והרטיטה אף את ליבם של מלאכי מרום ושבזכותה "נפשות ישראל התרוממו למדרגה עליונה שאין למעלה הימנה"  (ספר התודעה).

מספר פרשני התורה וההגות היהודית העלו שאלות ותמיהות בהקשר ל"שירת הים", כמו למשל: האם שירה זו הייתה הלל והודאה לה' רק על מפלתם של המצרים "על הים" או שכללה הלל והודאה גם על "יציאת מצריים" ושאר הניסים הנלווים?! זאת ועוד. כיצד התאפשר לישראל לומר את "שירת הים", בו בזמן, שאפשרות זו נמנעה מן המלאכים, כמאמרם: "באו המלאכים להקדים שירה לפני הקב"ה. אמר להם: יקדמו בני תחילה" (מדרש, שמו"ר כ"ג, ז'), ו/או: "ביקשו מלאכי השרת לומר שירה. אמר להם הקב"ה: מעשה ידיי טובעין בים ואתם אומרים שירה?!" (מגילה דף י' ע"ב).

ונראה לנו להוסיף תמיהה כהאי לישנא: כיצד ישראל העומדים לקבל את התורה הקדושה ואשר מחנכת לערכי אהבה, חמלה, סלחנות וכיוצ"ב, יכולים להביע שמחה לאיד על מפלתו של הצבא המצרי באמצעות שירה כשהאויב מובס וטובע והרי כבר נאמר (משלי כ"ד, י"ז)"בנפול אויבך – אל תשמח וב(ה)יכשלו – אל יגל ליבך"?! (ועיין עוד דברי שמואל הקטן, מסכת אבות ד', משנה ט')?! אתמהה..

ונראה לנו לתרץ לאחר עיון מעמיק ורחב בסוגיית "שירת הים" ולומר: אמנם השירה שנאמרה על הים, עיקרה ומהותה דברי הלל, שבח לבורא עולם על הנס שנעשה על הים. אבל, שירה אדירת מימדים זו שבקעה מגרונם של ישראל כללה גם ההודאה לה' על כל תהליך גאולתם מכור הברזל ומבית עבדים, קרי: ממצריים, על ידי ובאמצעות ניסים, אותות ומופתים גדולים. ומחמת שישראל ולא המלאכים "חוו" את החוויה הפיזית והרוחנית הזו, נמנעה מן המלאכים האפשרות לומר לפני הקב"ה שירה. כמו כן, ובאותה נשימה ממש, חייבים לקבוע שאמירת שירה על נפילת האויב היא לא, חלילה, מפני שעם ישראל הוא עם וולגרי, ברוטלי וצמא דם ונקמה. אלא – אדרבא! עם ישראל הוא עם מוסרי, נקי וטהור נפש (ויש האומרים: מכל האומות). עם ישראל בעבר, בהווה ואף בעתיד הוא עם של שמירת האתוס והקוד המוסרי. ובשירתו האדירה, הוא ביטא בעיקר את נפילתו של הרוע, נפילתו של הרשע בעולם ולא את תבוסתם ונפילתם הפיזית של אנשים, ואפילו הם אויבים, שונאים ורשעים. "שמחה זו, לא רק שמותרת, אלא – היא אף מצווה" ("מאהלי תורה", הרב יעקב אריאל שליט"א). באמצעות השירה, עם ישראל מודה להקב"ה, על עזרתו הגדולה והחשובה במאבק המתמיד והנצחי, בין הרע ובין הטוב. ובעיקר, בדיכוי הרע, הרוע והרשע הקיימים בעולם.

הבה נישא אל על פנינו וליבנו לאל עליון, שוכן מעונה וחביון, בתפילה זכה הבוקעת מעומק הנשמה והלב, שנזכה לומר "שירה אחרונה" וחדשה, כשם שזכו אבותינו לומר "שירה ראשונה" על הים, ביציאתם ממצריים, בגאולתנו הסופית, פיזית ורוחנית, מתוך בריאות יאיא, בזמן קריב ובעגלא.