לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי ד' טבת תשע"ח

מסכת שבועות דף כ"ד

דף כ"ד ע"א 

טעמו של ר' שמעון שהנשבע שלא לאכול ואכל נבילות וטריפות פטור – לריש לקיש: לפי שמושבע ועומד גם על כל שהוא, שלשיטתו לוקין על כל שהוא, ולא אמרו כזית אלא לקרבן. לר' יוחנן: משום שלשיטתו אין איסור חל על איסור בכולל, שחכמים חייבו משום נבילה את האוכלה ביוה"כ, שחל עליה בכולל, ולר' שמעון פטור.

למסקנא מה ששנינו שהנשבע שלא לאכול ואכל מאכלים שאינם ראויים פטור – היינו כגון עפר, אך מאכלות אסורות נחשבות לראויות.

האומר 'קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום', ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים – אשתו אסורה לו. ואין להוכיח מכאן שמאכלות אסורות נחשבות לראויות לאכילה – מאחר שכבר אכלם קודם שבועתו החשיבם באכילתו.

דף כ"ד ע"ב 

יש סוברים שאיסור חל על איסור בכולל – כגון האוכל נבילה ביום הכיפורים, שמתוך שחל איסור יו"כ על שאר אוכלים, חל גם על הנבילה, וסוברים שהוא דומה לאיסור מוסיף. וי"א שרק איסור מוסיף חל, לפי שמוסיף איסור נוסף באותה חתיכה, אבל איסור כולל שהוא בשתי חתיכות לא חל על איסור.

לרבא: הנשבע שלא יאכל תאנים, וחזר ונשבע שלא יאכל תאנים וענבים – לסובר שאיסור כולל חל על איסור, חלה שבועה שניה גם על תאנים מתוך שהיא חלה על הענבים. ואף שהוא איסור הבא ע"י עצמו.

יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות ואשם אחד – טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביום הכיפורים, ד' חטאות: משום חלב, נותר (מוסיף – שנאסר למזבח), יום הכיפורים (בכולל – חולין), טמא שאכל את הקדש (כשנטמא – חל בכולל שנאסר בקדשים הנאכלים). ואשם משום מעילה (בכולל – בשר ועור). ורבי מאיר הוסיף שאם היתה שבת והוציאו בפיו בשעת אכילה, חייב חטאת נוספת משום שבת. ואמרו לו שזו אינה מפני האכילה.

נשבע שלא יאכל תמרים וחלב – חלה השבועה בכולל גם על החלב, וחייב על אכילתו קרבן עולה ויורד. והתנא לא מנה קרבן זה: א. שהוא איסור הבא על ידי עצמו, וקדשים שמנה היינו בכור. ב. ששבועה יש לה שאלה, וקדשים בבכור. ג. שאינו קרבן קבוע, וטומאה שמנה היינו בנשיא וכדעת ר' אליעזר שמביא שעיר. ד. שהשבועה חלה על פחות מכשיעור. ה. שבחטאות מנה רק אלו שזדונם כרת וזה זדונו לאו (אמנם באשם מנהו אף שאין זדון מעילה בכרת). ו. שהשבועה חלה גם על דבר שאין בו ממש.

*************

 

שבת קודש ה' טבת תשע"ח

מסכת שבועות דף כ"ה

דף כ"ה ע"א 

שבועה חלה בין על דברים של עצמו ובין של אחרים – כגון שבועה שאתן לאיש פלוני עשיר ושלא אתן [שאם אמר 'לעני' – אין שבועה חלה עליו, שכבר מושבע ועומד מהר סיני ליתן צדקה], וכן שנתתי ושלא נתתי.

שבועה חלה גם על דברים שאין בהן ממש – שאישן ושלא אישן, שישנתי ושלא ישנתי, שאזרוק צרור לים ושלא אזרוק, שזרקתי ושלא זרקתי.

חומר בנדרים מבשבועות – שהנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות, מה שאין כן בשבועות. חומר בשבועות מבנדרים – שהשבועות חלות גם על דבר שאין בו ממש, מה שאין כן בנדרים.

האומר שבועה שלא אישן שלשה ימים – מלקין אותו משום שבועת שוא וישן לאלתר, שדבר שאי אפשר הוא ומשנשבע יצתה לשקר.

לרבי ישמעאל – אין חייב בשבועת ביטוי אלא על העתיד לבוא, שנאמר 'להרע או להטיב', ומ'לכל אשר יבטא' מרבים גם דברים שאינם הרעה או הטבה. לרבי עקיבא – כשם שנתרבו דברים שאינם הרעה או הטבה, כך יש להרבות שבועה לשעבר.

האומר שבועה שזרק פלוני צרור לים ושלא זרק – לרבי ישמעאל פטור כיון שהוא לשעבר. לרבי עקיבא: לרב – חייב. לשמואל – פטור, שאינו חייב לשעבר אלא על שבועה שישנה גם בלהבא.

דף כ"ה ע"ב 

נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל – פטור. נשבע לקיים את המצוה ולא קיים – לחכמים: פטור, שנאמר 'להרע או להטיב' ולכן דבר ששייך להשבע לעשותו או שלא לעשותו שייך בו שבועת ביטוי, ושבועה זו היא רק בהן ולא בלאו. לר' יהודה בן בתירא: חייב, קל וחומר מרשות שאינו מושבע עליה מהר סיני.

מחלוקת רב ושמואל אם צריך שתהא השבועה בדבר ששייך להבא – היינו בשיטת חכמים, שרב סובר שרק לאו והן המפורשים בכתוב צריכים להיות שייכים, ולא 'להבא ולשעבר' שמריבוי. אבל בדעת ריב"ב לא נחלקו – שאם 'לאו והן' אין צריך, כל שכן שאין צריך 'להבא ולשעבר'.

האומר 'לא אכלתי היום', אמר לו חבירו 'משביעך אני', ואמר 'אמן', והוא אכל – חייב קרבן. אמר לא הנחתי תפילין היום וכו' – במזיד חייב מלקות, בשוגג – לרב חייב קרבן, לשמואל פטור לפי שאינה בלהבא.

נשבע על עמוד של אבן שהוא של זהב: אם כבר ידעו ג' בני אדם שהוא של אבן – עובר משום שבועת שוא. ואם לא ידעו – עובר משום שבועת שקר.

הנשבע לחבירו שיודע לו עדות ונמצא שלא ידע – לאביי: פטור גם לרב, לפי שאינה בלאו והן, שאם נשבע שאינו יודע עדות אינו חייב משום ביטוי רק אם נשבע בבית דין והוא ראוי להעיד ומשום שבועת העדות. וי"א שחזר בו אביי וסובר שבאופן שאינו חייב משום שבועת העדות חייב משום שבועת ביטוי וישנה בלאו והן. וי"א שאחת מהמימרות אמרה רב פפא ולא אביי.

נשבע שידע לו עדות או לא ידע, או שהעיד או לא העיד – לרב חייב, לשמואל פטור, שאינה להבא, שחייב להעיד.

הנשבע 'איני יודע לך עדות': באופן שחייב משום שבועת העדות, כגון שראוי להעיד ונשבע בבית דין – אינו חייב משום שבועת ביטוי. לאביי (כנ"ל שחזר בו, או שאחד מהמימרות היא מרב פפא): שנאמר 'לאחת מאלה' – לאחת אתה מחייבו ולא שתים. ולפי דבריו באופן שאינו חייב משום שבועת העדות, חייב משום ביטוי, והכתוב חייבו משום שבועת העדות כדי לחייב על המזיד כשוגג. לרבא: משום שהוא דבר שבכלל ויצא לידון בדבר החדש, ואין לך בו אלא חידושו. ולפיכך גם באופן שאינו חייב משום שבועת העדות, פטור משום שבועת ביטוי.

*************