לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום חמישי י"ח אייר תשפ"ב

מסכת יבמות דף ע"ג

דף ע"ג – ע"א

חכמי הישיבה הסתפקו אם ערל מותר במעשר שני – האם כשם שלומדים ממעשר שני שאונן אסור בפסח, לומדים גם מעשר שני מפסח שאסור לערל, או דווקא פסח שחמור נלמד ממעשר הקל, ולא לומדים מעשר הקל מפסח החמור (ולהלן דף ע"ד. נפשט הספק).

תנן: תרומה וביכורים שוים – בחיוב מיתה לכהן האוכל בטומאה, ובחיוב חומש לזר האוכל, והם נכסי כהן לקדש בהם אשה ולקחת עבדים וקרקעות ובהמה טמאה, ואם נתערב עולה באחד ומאה, וטעונים רחיצת ידיים, והערב שמש, מה שאין כן במעשר. ורצה רב ששת לדייק ממה שלא קתני שהם אסורים לערל מה שאין כן מעשר שערל אסור גם במעשר, ודחה הגמרא שהתנא שייר, וכמו שמצינו בסיפא, ששנינו: מעשר וביכורים טעונים הבאת מקום, וטעונים וידוי, ואסורים לאונן (ורבי שמעון מתיר ביכורים לאונן), וחייבים בביעור (ורבי שמעון פוטר ביכורים מביעור), מה שאין כן בתרומה. ולא קתני שאסור לבער מעשר וביכורים שנטמאו ואם אוכלם כשגופו טהור והם טמאים לוקה מה שאין כן בתרומה, הרי שהתנא שייר, וא"כ יש לומר ששייר גם החילוק שהערל אסור בתרומה וביכורים ומותר במעשר.

דף ע"ג – ע"ב

לתנא קמא הוקשו ביכורים למעשר בפסוק 'לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך… ותרומת ידך' – אלו הביכורים, לענין איסור אונן וחיוב ביעור. לרבי שמעון – התורה קראה 'תרומה' להתיר לאונן, ואינו צריך ביעור כתרומה שלא הוקשו למעשר.

אסור לבער מעשר שני טמא, שנאמר 'לא בערתי ממנו בטמא' – בין שאני טמא והוא טהור, בין שאני טהור והוא טמא.

טמא אסור במעשר שני – שנאמר 'נפש אשר תגע … לא יאכל מן הקדשים' והיינו מעשר, מעשר שני שנטמא אסור מפסוק 'לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך' – לא תוכל לאכול מה שהתרתי לך בפסולי המוקדשים בפסוק 'בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו' אף שנטמא על ידי הטמא.

מותר לבער תרומה טמאה – שנאמר במעשר 'לא בערתי ממנו בטמא', ממנו – למעט תרומה, אבל שמן קודש (-שהוקדש למנחות) אסור קל וחומר ממעשר, וממעטים שמן תרומה להקל ולא שמן קודש שחומרות קודש מרובות משל תרומה: פיגול, נותר, קרבן, מעילה, כרת לאוכל בטומאת הגוף, ואסור לאונן. חומרות תרומה– האוכל בטומאה חייב מיתה (וכרת חמור ממנה), זר האוכל חייב חומש, ואין לה פדיון, אסורה לזרים.

האוכל תרומה טמאה עובר בעשה -שנאמר בפסולי המוקדשים 'בשעריך תאכלנו' – לזה ולא לאחר, ולאו הבא מכלל עשה עשה, ולפיכך אינו לוקה.

רישא דמתניתין במסכת ביכורים ששוה בתרומה וביכורים מה שאין במעשר שני תנא ושייר -שנוהגים בכל שנות השמיטה, מה שאין כן מעשר שני שאינו נוהג בשנה שלישית ושישית, וכן שייר שאין להם פדיון מה שאין כן מעשר. (וממילא אפשר ששוה גם בדין ערלות, ותנא ושייר).

***************

יום שישי י"ט אייר תשפ"ב

מסכת יבמות דף ע"ד

דף ע"ד – ע"א

נשתיירו בו ציצים המעכב את המילה – אסור באכילת תרומה ופסח וקדשים ומעשר בהמה, ולרבי מאיר אסור גם במעשר ראשון, שכשם שאוסרו לזרים כך גם אוסרו לערל.

אונן -אסור במעשר (שנאמר 'לא אכלתי באוני', ובביכורים מחלוקת. לעיל דף ע"ג:), ומותר בתרומה (שנאמר 'וכל זר לא יאכל קודש' – זרות אמרתי ולא אנינות. לעיל דף ע"א.) וכשר לשריפת פרה – שקדשי בדק הבית היא ולא קדשי מזבח.

טבול יום – אסור בתרומה ומותר במעשר (עי' בסמוך), טבול יום מטומאת מת ושרץ כשר בפרה (שנאמר 'והזה הטהור על הטמא – טהור מכלל שהוא טמא לדבר אחר והיינו טבול יום. לעיל דף ע"ג.).

מחוסר כפורים – מותר בתרומה ובמעשר (עי' בסמוך). בפרה – לת"ק דרבי יוסף הבבלי מותר, לרבי עקיבא ולרבי יוסף הבבלי אסור, שמחוסר מעשה הוא וכטומאתו עליו דמי.

ערל – אסור בתרומה, ובפרה – לרבי עקיבא אסור (שמרבה ערל כטמא מ'איש איש'. לעיל דף ע"ב:), ולת"ק דרבי יוסף הבבלי – כשם שהתיר במחוסר כפורים כך התיר בערל (וכן דעת חכמים לעיל דף  ע"ב:). ובמעשר – לרבי עקיבא אסור, שנתרבה שדינו כטמא, וכן סובר ר' יצחק מגזירה שוה 'ממנו' 'ממנו' מקרבן פסח.

ג' 'ממנו' נאמרו בפסח – 'אל תאכלו ממנו נא', 'ולא תותירו ממנו עד בוקר', 'והנותר ממנו עד בוקר' – א' לגופו (ראה תוס' ומהר"ם), ב' לגזירה שוה למעשר לאסור ערל, ג' כיון שכתוב 'לא תותירו ממנו עד בוקר' כתוב 'והנותר ממנו עד בוקר'.

ג' 'ממנו' נאמרו במעשר שני – 'לא אכלתי באוני ממנו', 'ולא בערתי ממנו בטמא', 'ולא נתתי ממנו למת' – א' לגופו, ב' לא נתתי לסוך למת אבל לחי מותר (וע"כ מיירי מהנאת גוף השמן למת והיינו לסוך בו, ולא למכור לארון ותכריכים – שנאמר 'ממנו', או כמו 'לא אכלתי'), וג' להתיר הדלקת שמן תרומה שנטמא (ממנו לא בערתי בטמא אבל בתרומה מותר), ולמ"ד גזירה שווה שאינו מופנה משני צדדים לומדים ומשיבים מופנה הוא לגזירה שווה ממנו ממנו לפסח לאיסור ערל, שאם לא כן אפשר להשיב: מה לפסח שכן חייבים עליו משום פיגול נותר, וטמא האוכל במיתה. ולדבריו היתר הבערת שמן תרומה שנטמא נלמד מ'ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי' – ב' תרומות טהורה וטמאה להסקה תחת תבשיל.

דף ע"ד – ע"ב

טמא אסור לאכול תרומה – שנאמר 'איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל', ממה שכתוב 'מזרע אהרן' לומדים שמדובר בקדשים שנטמאו המותרים לכל זרע אהרן בין זכרים בין נקבות והיינו תרומה, שאילו חזה ושוק אינה מותרת לבת כהן החוזרת לבית אביה.

ג' פסוקים בזמן היתר טמא בקדשים: 'ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים' – הא רחץ אוכל לפני הערב שמש – היינו במעשר. 'ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים' – היינו בתרומה, שמסתבר יותר שהכתוב מחמיר בתרומה החמורה ממעשר שיש בה מיתה, או משום שבפסוק המתיר בטבילה לבד כתוב 'ונפש' והיינו מעשר שמותר לכל נפש. ואף מחוסר כיפורים מותר בתרומה מהערב שמש, שהרי יולדת בת כפרה היא, וכתוב ב' פסוקים להתירה א' שתלוי במלאות ימי טהרה ב' שתלוי בכפרת כהן, ובהכרח יש להעמיד הפסוק התולה במלאות ימי טהרה בתרומה, ואת זה שתלה בכפרת כהן באכילת קדשים – שקדשים חמורים מתרומה, או משום שנאמר 'וכפר עליה הכהן וטהרה', מכלל שקודם כפרה היא טמאה, והיינו שמטמאה קדשים.

***************

שבת קודש כ' אייר תשפ"ב

מסכת יבמות דף ע"ה

דף ע"ה – ע"א

ג' פסוקים בטהרת הטמא לתרומה: 'ובא השמש וטהר', ואפילו מחוסר כפורים שנאמר 'עד מלאת ימי טהרה' ורק אחר טבילה שנאמר 'עד אשר יטהר'.

לתנא דבי רבי ישמעאל 'עד אשר יטהר' היינו בזב בעל ג' ראיות ומצורע מוחלט שאינם טהורים לאכילת קדשים עד שיביאו כפרתם, וצריך שני פסוקים לאסור מחוסר כפורים בקדשים, שאילו נכתב רק יולדת ס"ד שדווקא ביולדת שמרובים ימי טומאתה לאכילת קדשים, ואם נכתב רק בזב ס"ד שיולדת אין כפרתה מעכבת כיון שהותרה מכללה – שמותרת לבעלה כשרואה דם טהור.

טבול יום אסור לנגוע בתרומה – שנאמר בטומאת כלים 'במים יובא וטמא עד הערב וטהר, ולא כתוב 'ויטהר' משמע שטהור מיד בטבילה, וע"כ שטהור מיד למעשר, וטמא עד הערב לתרומה, שדין נגיעתה כדין אכילתה. או שלומדים כן מפסוק 'בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבא עד מלאות ימי טהרה' שהפסוק מיירי ביולדת שהיא טבול יום ארוך שאסורה באכילה שעונשה במיתה כמו ביאת מקדש, וכתב בלשון נגיעה לומר שאסור לנגוע בתרומה.

אשת פצוע דכא וכרות שפכה שלא ידעה משעה שנפסלו אוכלת בתרומה כמו שכתוב במתניתין, לר' אלעזר תלוי בפלוגתת תנאים אם משתמרת לביאה פסולה אסורה בתרומה (באלמנה שנתארסה לכהן גדול וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט, לעיל דף נ"ו:), לרבי יוחנן לכו"ע אוכלת כיון שכבר אכלה לפני כן ועדיין לא פקע קנינה.

פצוע דכא שנפצעו הביצים מחמת מכה, ואפילו רק אחת מהם, ואפילו רק ניקבו או הוקטנו מאליהם מחמת מכה, או אפילו חסרו כל שהוא.

כל שאין לו אלא ביצה אחת כשר, שלא אסרה תורה אלא פצוע, דך, וכרות.

דף ע"ה – ע"ב

פצוע דכא בידי שמים (ע"י רעמים וברד או ממעי אמו) כשר, שנאמר איסורו סמוך לאיסור ממזר – מה שם בידי אדם אף כאן בידי אדם, או ממה שלא נאמר 'הפצוע' שמשמע פצוע מעקרו, אלא 'פצוע'.

פצוע דכא וכרות שפכה אסור בין פצוע או דך או כרות בין בגיד בין בביצים בין בחוטי ביצים.

פצוע דכא היינו באותו מקום, בדומה 'ללא יבא ממזר' האמור אחריו, או דומה לכרות שפכה ששופך ע"י כריתה.

ניקב למטה מהעטרה, והולך הנקב באלכסון ויוצא כנגדו למעלה מן העטרה כלפי הגוף – פסול.

כרות שפכה שנשתייר מעטרה אפילו כחוט השערה על פני רובה לצד גופו – כשר.

נחתך כקולמוס – לרב הונא ורבא ומר בר רב אשי כשר, שאין שולט בו אויר, כמרזב – פסול ששולט בו אויר. לרב חסדא – כמרזב כשר שמושך הזרע מהגוף, כקולמוס פסול שאינו מושך, לרב פפא בשניהם כשר.

נסתם נקב הזרע, ויוצא מנקב הקטנים – פסול, אף שאין כאן פצוע, דך, וכרות, שבמקומה מתבשלת שלא במקומה אינה מתבשלת.

***************