לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום חמישי ה' סיון תש"פ

מסכת שבת דף פ"ג

דף פ"ג ע"א

נכרים מן התורה אין מטמאין בזיבה, שנאמר 'בני ישראל', אבל חכמים גזרו עליהם שיהיו כזבין לכל דבריהם, ומטמאין במשא (שאחרים הסיטו אותם), ובהיסט (שהם הסיטו את האחרים), ובאבן מסמא.

ע"ז שהסיטה את אחרים, כגון שהניחה בכף מאזניים והכריעה את החפץ שהיה בכף האחרת, לרב אשי, לחכמים אין ע"ז מטמא בהיסט (ואע"פ שמטמא במשא כשיטת רבה (לעיל פב:), בהיסט אינו מטמא כמו באבן מסמא), לר"ע ע"ז מטמא בהיסט.

זב בכף מאזניים ואוכלין ומשקין בכף שניה – הכריע הזב, אוכלין ומשקין טמאים שהרי הסיטן, והזב מטמא בהיסט אדם וכלים ואוכלין ומשקין. הכריעו אוכלין ומשקין, אע"פ שנשאו את הזב טהורים, שזב מטמא במשא רק את האדם (או כשיושב ע"ג כלים המיוחדים לישיבה משום משכב ומושב). 

דף פ"ג ע"ב

כל הטומאות המסיטות את אחרים טהורות, חוץ מהסיטו של זב. ולר"ע גם ע"ז שנלמד ממנו.

ע"ז העשויה מחוליות – נסתפק רב חמא אם יש טומאה על אבר ממנה (לדעת ר"ע בשיטת רבה כמבואר לעיל בע"א). ללשון א' אם הדיוט יכול להחזירה כמחוברת היא וטמאה, והספק כשאין יכול להחזירה האם נחשבת כשבורה, או לא כיון שלא נחסרה. לל"ב כשאין הדיוט יכול להחזירה וודאי כשבורה וטהורה, והספק כשיכול להחזירה אם היא כמחוברת או שטהורה משום שעכשיו מפורקת.

ע"ז שלימה הפחותה מכזית – אסורה בהנאה, אבל אין בה טומאה לפי שהוקשה למת שמטמא רק בכזית.

ע"ז הוקשה למת לנדה ולשרץ – וכולם להקל (לשיטת חכמים), לשרץ שלא יטמא במשא, לנדה שאינה מטמאה באברים, למת שלא יטמא בכעדשה, משום שטומאת ע"ז מדרבנן (וההקישות דברי קבלה ואסמכתא הן).

ספינה – אינה מקבלת טומאה. לתנא דמתני' שנאמר דרך אניה בלב ים, מה ים טהור אף ספינה טהורה, לחנניא למדים משק שמטלטל מלא וריקן, וספינה אינה מיטלטלת מלאה שהיא גדולה. ספינה של חרס לחנניה טמאה שלא הוקשה לשק, לתנא דמתני' טהורה. ספינת הירדן שהיא קטנה לחנניא טמאה שמיטלטלת מליאה, לתנא דמתני' טהורה.

אל ימנע אדם עצמו מבהמ"ד ומדברי תורה אפילו בשעת מיתה, שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל. אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר זאת התורה וגו'.

***************

יום שישי ה' סיון תש"פ

מסכת שבת דף פ"ד

דף פ"ד ע"א

ספינה המיטלטלת מליאה רק ע"י שוורים (מרוב גודלה),נחשבת כמיטלטלת וטמאה לחנניא.

שלש עגלות הן: כקתדרא המיוחדת לישיבה – טמאה מדרס, כמטה שאין בה נקב – טמאה טומאת מת (וכל הטומאות) שהיא כלי, חוץ ממדרס שאינה מיוחדת לישיבה, של אבנים – אינה מקבלת טומאה, שאינה כלי לפי שיש לה נקבים גדולים. אם יש בה בית קיבול רימונים, טמאה טומאת מת אע"פ שמיטלטלת רק ע"י שוורים.

שלש תיבות הן: פתחה מצדה – טמאה מדרס, שא"צ לומר לשוכב עליה עמוד ונעשה מלאכתינו, פתחה מלמעלה – טמאה טומאת מת שהוא כלי, ולא מדרס שאינה מיוחדת לישיבה, גדולה הבאה במדה – טהורה, שאינה מיטלטלת מליאה, ואינה ראויה לשכיבה שחלונה מלמעלה.

מדרס כלי חרס – שישב זב על כלי חרס ולא נגע באוירו, טהור. ומנין? א. הקיש משכבו לו, מה הוא יש לו טהרה במקוה כך משכבו. ב. לר' ישמעאל הקיש משכבה של נדה לה. ג. לרבא (ע"ב), נאמר על כלי חרס פתוח שטמא באהל המת, הא אם יש עליו צמיד פתיל מציל על מה שבתוכו שלא יטמא באהל, ואפילו ייחדה שתישב עליה אשתו נדה, ואם טמא במדרס לא היה מציל שדבר טמא אינו חוצץ מטומאה.

דף פ"ד ע"ב

פשוטי כלי עץ טהורין מטומאת שרץ, ואם ראוי למשכב (כגון מפץ) מקבל טומאת מגע במת, שק"ו הוא מפכין קטנים של חרס שטהורין בזב (מטעם המבואר בסמוך) ואעפ"כ טמאין באהל המת שנאמר כל כלי פתוח, מפץ שטמא בזב בטומאת מדרס, ק"ו שנטמא במת.

פכין קטנים של חרס אין נטמאין ע"י זב בשום טומאה. במדרס – שאין ראויים לישיבה, וגם שכלי חרס לא נטמא במדרס. מגע – כלי חרס נטמאין רק מאוירן, ופיהם צר והזב אין יכול להכניס את ידו, ואע"פ ששערו מטמא היינו רק במקום הראוי לנגיעת בשרו. היסט – אפקיה רחמנא בלשון נגיעה שאם אינו מטמא במגע אין מטמא בהיסט. וכן לענין טומאת משא רק הבא לכלל מגע בא לכלל משא.

פשוטי כלי עץ אין להם טהרה במקוה כמו אוכלין ומשקין,שלא הוזכרו בפרשת מדין ושרצים. ומ"מ טמאים במדרס, ואע"פ שהוקש משכבו לו שרק משכב שיש לו טהרה במקוה, כבר נאמר 'כל המשכב' משמע אפילו אין דומה לו, לומר שאם במינו יש טהרה במקוה (כגון כלי עץ המקבלים), מטמא מדרס.

משנה. ערוגה ששה על ששה טפחים זורעין בתוכה ה' זרעונים, ארבע בארבע רוחות הערוגה, וממלא את כל הרוח עד הקרן, וגרעין אחד באמצע. (ואע"פ שאין הרחקה ג' טפחים בקרנות ויונקים זה מזה, האיסור הוא בערבוב ולא ביניקה, ויש היכר שזו ברוח צפון וזו בדרום, ורק באמצע צריך הרחקה כדי יניקה משום היכר).

***************

שבת קודש ו' סיון תש"פ

מסכת שבת דף פ"ה

דף פ"ה ע"א

שיעור יניקת זרע – טפח ומחצה עם מקום הזרע. ומשום כך צריך להרחיק בערוגה מזרע לזרע שלשה טפחים, שההיכר בזרעוני ערוגה שלא יהיו מעורבבים הוא כשמרחיקם כשיעור יניקה. ועפי"ז פירשו חכמים מה שנרמז בתורה שזורעים חמשה זרעונים בערוגה אחת, בערוגה של ששה על ששה טפחים.

לא תסיג גבול רעך – בא ללמד שלא יטע סמוך למיצר חבירו משום שמכחיש את קרקעו. אשר גבלו ראשונים – כשיעור שגבלו אמוריים וחויים, שהיו בקיאים בשיעור יניקה (כמבואר בסמוך).

בני שעיר החרי 'ישבי הארץ' שבקיאין בישוב הארץ, וידעו להבחין איזה קרקע טוב לזיתים וכו'. 'חורי' – א. שמריחים את הארץ, ב. שנעשו בני חורין מנכסיהן (שנטרדו מנחלתם ע"י בני עשו). 'חוי' – שהיו טועמין את הארץ כנחש שמאכלו עפר.

שיעור ששה טפחים בערוגה היינו חוץמקרקע חלק שהיו מניחים סביבותיה להלך בשעת השקאה.

שיעור גבולות ערוגה כרוחב טפח, שנאמר והשקית ברגלך כגן הירק, מה רגל טפח אף גבול טפח.ואם אין לה שיעור זה בגבוליה, אין לה תורת ערוגה להתיר ראש תור ירק הנכנס לה או היוצא ממנה (מבואר להלן בע"ב).

לרב זורעים חמשה זרעים רק בערוגה בחורבה שאין סביבותיה ערוגות, אבל לא בערוגה בין הערוגות, שאם ימלא את הקרנות, לא יהיו בין הזרעים שבערוגה זו לזרעים שבאחרת רק שני טפחים של גבולות הערוגה, וגם אם יזרע רק במקום קרנות (שבגבול זה ימשיך לצפון ובכנגדו לדרום) ולא יתערבו הזרעים, אסור שמא ימלא את הקרנות. לשמואל מותר גם בערוגה בין הערוגות אם זורע רק במקום הקרנות ונוטה שורה לכאן ושורה לכאן, ואינו גוזר שמא ימלא את הקרנות.

דף פ"ה ע"ב

ראש תור (סוף שדה) של ירק הנכנס לשדה אחר מותר – שניכר שהוא משדה היוצא, ומשום יניקה אין איסור. והיתר זה הוא לרב רק משדה גדולה לערוגה, או מערוגה לשדה גדולה, או משדה גדולה לשדה גדולה, אבל לא מערוגה לערוגה. ולר' יוחנן (בסוף הסוגיא) ללשון א' ברש"י יש דין ראש תור גם מערוגה לערוגה.

קרע תלם אחד בערוגה מצפון לדרום (וזרע בו מאחד מאחד מהמינים או ממין שישי) – לרב ששת העירבוב מבטל תורת שורה ואסור לזרוע בה, ולרב אסי אין העירוב מבטל את השורה.

הנוטע (בשדה גדולה) שתי שורות של קישואין וסמוך להן שתי שורות של דלועין ושתי שורות פול המצרי, מותר, ששתי שורות חשובים שדה בפני עצמם ויש היכר לכל מין. אבל שורה אחת של קישואין ואחת של דלועין וכו' אסור, ששורה אחת אינה חשובה שדה בפני עצמה.

הרוצה למלאות כל גינתו ירק – עושה ערוגותיה מרובעות ששה על ששה, ועוגל בכל ערוגה חמשה, ובתוך העיגול זורע מין אחד, ובחצי טפח שבקרנותיה זורע מה שירצה. ואין צריך להרחיק שניכר שכל אחד מקומו חלוק. ובגבולות הערוגה – לרבי ינאי לא יזרע, לרב אשי אם הערוגות זרועין שתי יזרע בגבולות ערב או להיפך.

דין ראש תור נוהג רק בערוגה מרובעת ולא בעגולה.

***************