לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון כ"ח שבט תשע"ט

מסכת חולין דף ס"ח

דף ס"ח ע"א 

פרק רביעי – בהמה המקשה

בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו – העובר מותר באכילה, גם אם לא החזיר את ידו. והיד עצמו, לרב יהודה אמר רב אסור אע"פ שהחזירו קודם שחיטת האם, שנאמר 'ובשר בשדה טרפה לא תאכלו' כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו, נאסר. ומקום חתך, אם לא החזירו אסור, שאינו בתוך הבהמה להיות ניתר בשחיטתה, אבל אם החזירו מותר, שאין עליו שם יוצא. (ולעולא בשם רבי יוחנן גם האבר שיצא מותר אם החזירו קודם שחיטה, ונדחו דבריו ראה להלן ע"ב).

הוציא העובר את ראשו, אף על פי שהחזירו הרי זה כילוד, ולא ניתר בשחיטת אמו.

חתך מעובר שבמעיה, והשאיר החתיכה בתוכה – מותר באכילה ע"י שחיטת אמו. חתך מן הטחול ומן הכליות של גוף הבהמה, אסור באכילה, זה הכלל דבר שגופה אסור ושאינה גופה מותר.

איזהו בכור לנחלה ואינו בכור לכהנים – הבא אחר נפלים, אף על פי שיצא ראשו חי, או בן ט' שיצא ראשו מת. אבל בן ט' שיצא ראשו חי, הבא אחריו אינו אפילו בכור לנחלה.

יציאת הראש חשוב לידה – בין באדם ובין בבהמה.

שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה – כי כשם שהשליא סימן ולד באשה, כך סימן ולד בבהמה.

דף ס"ח ע"ב 

הוציא את ידו וחתכו ואח"כ שחט את אמו – שבחוץ טמא ואסור, ושבפנים טהור ומותר. שחט את אמו ואחר כך חתכו, הבשר לרבי מאיר מגע נבלה, ולחכמים מגע טרפה שחוטה.

בפסוק שלמדנו שעובר ניתר בשחיטת אמו נאמר 'פרסה' ו'פרסות' – ודרשו מזה בבריתא שאם הוציא ידיו והחזירן, אכול את מקום החתך. ופסוק שני בא להתיר עובר שפרסותיו קלוטות כגמל ונמצא במעי פרה, שאפילו לרבי שמעון שקלוט בן טהורה אסור, היינו כשיצא לאויר העולם, אבל אם נמצא במעי אמו מותר.

לעולא בשם רבי יוחנן עובר שהוציא את ידו והחזירו, מותר – שהכל היו בכלל בשר בשדה טרפה לא תאכלו, וכשפרט לך הכתוב בחטאת שיצתה חוץ למחיצתה וחזרה אסור, למדנו שרק חטאת אסורה, אבל כל יוצא כיון שחזר מותר. ונדחו דבריו מברייתא שלמדים מ'בשר בשדה טרפה לא תאכלו', מה טרפה כיון שנטרפה אין לה היתר, אף בשר כיון שיצא חוץ למחיצתו שוב אין לו היתר.

מעשר שני ובכורים שיצאו מירושלים וחזרו מותרים – שנאמר 'לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך' וגו', בשעריך לא תאכל, אבל אם יצאו וחזרו מותרים.

במערבא פירשו שנחלקו רב ורבי יוחנן אם יש 'לידה לאברים'. לרב יש לידה, ולפיכך אבר שיצא רובו אף מיעוטו שבפנים נאסר, ולרבי יוחנן אין לידה לאברים ומיעוטו שבפנים מותר.

לדברי האומר אין לידה לאברים נסתפקו אם הוציא העובר את ידו והחזירה, וחזר והוציא ידו אחרת והחזירה, וכן בשאר אברים, עד שהשלימו לרובו של עובר – אם נקרא ילוד כיון שיצא רובו, או מאחר שיצא כל אבר בפני עצמו וחזר, ואין לידה לאברים, אינו כילוד. ולצד שלא נקרא כילוד נסתפקו אם הוציא עובר את ידו וחתכה, וחזר והוציא את ידו וחתכה עד שהשלימו לרובו, אם מאחר שיצא רוב נקרא ילוד, או שצריך שיצא רובו בבת אחת.

*************

יום שני כ"ט שבט תשע"ט

מסכת חולין דף ס"ט

דף ס"ט ע"א 

קלוט במעי פרה לרבי שמעון – אם יצא לאויר העולם, אסור באכילה, ואם היה במעי אמו מותר. ועל זה שנינו 'זה הכלל דבר שאינו גופה מותר'.

עובר של שלמים שהוציא את ידו בעזרה או בירושלים – אסור באכילה, ואין אומרים שחומת העזרה או חומת ירושלים חשוב מחיצה לענין קדשים גם על ידו של העובר שלא יפסל משום אבר שיצא חוץ למחיצתו, לפי שמחיצת עובר אמו הוא.

הוציא עובר את ידו בין סימן לסימן – נסתפק אילפא אם מצטרף סימן ראשון לסימן שני לטהרו מידי נבלה או לא. ולרבא ק"ו הוא, אם הועיל סימן ראשון לסימן שני להתיר באכילה את כל העובר והבהמה, כ"ש שמצטרף לטהר את האבר היוצא מידי נבלה.

בן פקועה הבא על בהמה – לדברי האומר חוששין לזרע האב הולד אין לו תקנה, שמצד אביו אין טעון שחיטה ומצד אמו טעון, וחצי סימניו כשחוטין.

לרבי מאיר גיד הנשה נוהג בשליל וחלבו אסור – ולרבי יהודה אין גיד הנשה נוהג בשליל וחלבו מותר.

בן פקועה שהוציא את ידו בשעת שחיטה, שבא על בן פקועה כמותו – למסקנת הגמרא מותר לאכלו בלא שחיטה, ואע"פ שבא מכח היד שאסורה משום יוצא שהרי זרע הבהמה מתבלבל בכל הגוף [שאם לא כן היה קטע מוליד קטע וסומא מוליד סומא], כל שבא מכח איסור אין בו איסור, שהרי כל בהמה באה מכח חלב ודם ואע"פ כן מותרת.

ונסתפקו בגמרא אם מותר לגמוע את חַלָבוֹ – אם הוא מותר כשאר חלב שאין בו איסור אבר מן החי, או שלא הותר אלא בשאר בהמה שיש לה תקנה בשחיטה, ולא בבן פקועה זה שאין לו תקנה בשחיטה.

השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה – אסור באכילה, שנאמר 'פרסות'. וכן קלוט במעי פרה מותרת – שנאמר 'פרסה' בבהמה תאכלו.

עובר שנמצא במעי בהמה מותרת – י"א שנאמר 'וכל' בבהמה לרבות את הולד. אבל מ'בהמה בבהמה' לא למדנו ולד, שמצאנו לענין תמורה שהעובר לא נקרא בהמה, שאין ממירין לא אברין בעוברין ולא עוברין באברין, ולא אברין ועוברין בשלמין ולא שלמין בהן. ולרב שימי בר אשי עובר נקרא בהמה ולמדים מ'בהמה בבהמה', ותמורה שאני שנשנית לרבי שמעון הסובר שהוקש למעשר, מה מעשר אין נוהג באברים ועוברים, אף תמורה אין נוהגת.

חותך מן העובר שבמעיה או מן הטחול ומן הכליות, אסור באכילה – שנאמר אותה שלימה ולא חסירה.

דף ס"ט ע"ב 

האומר רגלה של זו עולה – לרבי מאיר ורבי יהודה אין כולה עולה, שנאמר כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש, ממנו קדש ולא כולו קדש. ולא תצא לחולין, שנאמר 'יהיה' בהוייתה תהא, אלא תמכר לצרכי עולות ודמיה חולין חוץ מדמי אבר שבה. ולרבי יוסי ורבי שמעון כולה עולה, שנאמר 'יהיה' לרבות את כולה.

לרבי יוסי יש תמורה באברים, שכמו במוקדשים האומר רגלה של זו עולה כולה עולה (לפי שיטתו), אף כשיאמר רגל של זו תחת זו תהא כולה תמורה תחתיה.

המבכרת המקשה לילד – מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים, יצא רובו הרי זה יקבר, ונפטרת מן הבכורה.

בכור שיצא שליש, ומכרו לעובד כוכבים, וחזר ויצא שליש אחר – לרב הונא קדוש, שלאחר שיצא רוב נתגלה שלמפרע כבר היה קדוש ומכירתו אינה מכירה, ולרבה אינו קדוש, שמיציאת רוב ואילך הוא קדוש, וכיון שכבר נמכר לגוי קודם לכן, אינו קדוש.

וכן נחלקו אם יצא שליש דרך דופן, ושני שליש דרך רחם – שלרב הונא אינו קדוש, כיון שלמפרע הוא קדוש, ורוב הראשון לא יצא דרך הרחם. ולרבה הוא קדוש, שמכאן ולהבא הוא קדוש, ורובו יצא דרך הרחם.

*************