לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום רביעי ג' תשרי תש"פ

מסכת מעילה דף ט"ו

דף ט"ו ע"א

פרק רביעי – קדשי מזבח

קדשי מזבח מצטרפין זה עם זה למעילה – שאם נהנה מב' מיני קדשי מזבח בשוה פרוטה מעל. ומצטרפין גם לכזית לחייב עליהן משום פיגול נותר וטמא. קדשי בדק הבית מצטרפין זה עם זה למעילה. (אבל פגול ונותר וטמא לא שייך בהם). קדשי מזבח מצטרפין עם קדשי בדק הבית למעילה.

למסקנת הגמרא כל קדשי מזבח יש בהן מעילה מן התורה – אע"פ שמן הכתוב 'נפש כי תמעול מעל מקדשי ה" לא שמענו אלא עולה וקדשי בדק הבית שהן קדשים המיוחדים לה', שמענו שאר קדשי מזבח (שיש בהן לכהנים ולבעלים) מפסוק אחר (שנאמר 'ואיש כי יאכל קדש בשגגה' דמיירי בכל קודש).

הנהנה מן החטאת כשהיא חיה לא מעל עד שיפגום – כגון שרכב עליה והכחישה (בחטאת בעלת מום שעומדת לדמים, לפיכך מעל שהפסיד להקדש שפחת מדמיה). וכשהיא מתה, כיון שנהנה ממנה אע"פ שלא פגם מעל, שאינה עומדת לדמים, שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים.

'כל חלב לה" – לרבות אימורי קדשים קלים למעילה.

קדשי מזבח שמתו – יצאו מידי מעילה דבר תורה. קדשי בדק הבית שמתו, עדיין יש בהן מעילה, שהנבילה של הקדש.

דף ט"ו ע"ב

חמשה דברים בעולה מצטרפין זה עם זה: הבשר, והחֵלֶב, והסולת ממנחה הבאה עמה, והיין, והשמן – שכל אלו מצטרפין זה עם זה בכזית לחייב משום מעלה בחוץ ולחייב משום פגול ונותר וטמא ומשום מעילה. וששה מצטרפין בתודה זה עם זה לחייב משום פיגול נותר וטמא: הבשר, והחֵלֶב, והסולת, והיין, והשמן, והלחם.

בשר עולה ואימוריה מצטרפין לכזית להעלותן בחוץ, ולחייב עליהן משום פיגול ונותר וטמא. אבל בשר שלמים ואימורים מצטרפין רק לחייב משום פיגול נותר וטמא, אבל לא להעלותן בחוץ, כי העולה שגם הבשר בהקטרה מצטרפת עם האימורין בהקטרה בחוץ, משא"כ בשלמים שהבשר אינה בהקטרה.

לרבי יהושע כל הזבחים שבתורה שנשתייר מהן כזית בשר וכזית חֵלב – זורק את הדם, חצי זית בשר וחצי זית חֵלב – אינו זורק את הדם. ובעולה אפילו כחצי זית בשר וכחצי זית חלב זורק את הדם, מפני שכולה כליל.

ואם לא נשתייר מן הבשר או מן האימורים, אע"פ שמנחת נסכים כולה קיימת – לא יזרוק את הדם.

התרומה, ותרומת מעשר, ותרומת מעשר של דמאי, והחלה, והביכורים – מצטרפין זה עם זה לאסור, שאם נפל מכולן לתוך עיסה של חולין ויש בו כדי לחמץ אסורה, ומצטרפין לחייב עליהן את החומש. שכולן נקראו תרומה, שבחלה נאמר 'ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה', ובביכורים נאמר 'ותרומת ידך' – אלו ביכורים.

כל הפיגולים מצטרפין זה עם זה, וכל הנותרים מצטרפין זה עם זה.

 

*************

יום חמישי ד' תשרי תש"פ

מסכת מעילה דף ט"ז

דף ט"ז ע"א

כל הנבילות מצטרפין זו עם זו לכזית, וכל השקצים מצטרפין זה עם זה.

ונחלקו אמוראים בדין זה: לשיטת רב – לענין טומאה כל הנבילות מצטרפין, אפילו נבילה של בהמה טהורה עם נבילה של הטמאה, שבשניהם נאמר 'הנוגע בנבלתה יטמא'. אבל לענין איסור אכילה, נבילות של בהמות טהורות מצטרפין בפני עצמן, ושל טמאים בפני עצמן, אבל אין נבילה של טהורה מצטרפת עם הטמאה, שאין איסור חל על איסור, ולא חל איסור נבילה על איסור בהמה טמאה.

לשיטת לוי – גם לאיסור אכילה מצטרפין טהורה עם הטמאה – שאיסור חל על איסור וחייב על נבלת בהמה טמאה גם משום נבלה.

לשיטת רב אסי – טהורים לעצמן וטמאין לעצמן. י"מ שחולק על רב, וסובר שגם לענין אכילה אין מצרפין טהורה עם טמאה, וי"מ שסובר כרב.

נטל חצי זית מפרה מתה, וחתך חצי זית מגמל חי, ואכלם – אינם מצטרפין לחייב, לא משום נבלה של פרה, ולא משום אבר מן החי הבא מגמל חי. אבל אם נטל חצי זית מפרה חיה וחצי זית מגמל חי – מצטרפין לאיסור אבר מן החי, לשיטת רבי יהודה שאיסור אבר מן החי נוהג בטמאה.

חצי זית פרה בחייה וחצי זית גמל במיתתה – אין מצטרפין, אבל חצי זית מפרה וחצי זית מגמל, בין בחייה בין במיתתה מצטרפין. ולרב אסי צ"ל שסובר תנא זה שאיסור חל על איסור.

דף ט"ז ע"ב

אכילת שרצים לוקה עליו בכזית ולא בכעדשה – שהרי אכילה נאמר בהן. ודווקא בחייהן אבל במיתתן לוקה עליהם בכעדשה, שנאמר 'והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא', פתח הכתוב באכילה וסיים בטומאה, מה טומאה בכעדשה, אף אכילה בכעדשה.

וכל זה בשמונה שרצים שהן מובדלין משאר שרצים וחמורין לענין טומאה, אבל שרצים אחרים שאינן מטמאין אין לוקין באכילתן אלא בכזית.

האיברין אין להן שיעור – שאפי' הן פחותין מכזית בנבלה ופחות מכעדשה מן השרץ – מטמאין. אבל לענין אכילה, אין לוקין עליהן אלא בכזית.

אין חילוק בשיעור טומאה בנבילה של בהמה טהורה לשיעור שמטמא בנבילה טמאה, שלא הוקשו לשרצים אלא לענין בל תשקצו, ולא לענין שיהא חילוק בשיעוריהם.

*************