לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי ב' תמוז תשע"ט

מסכת ערכין דף י"ט

דף י"ט ע"א 

ערכין של נקבה כשהיא זקנה הוא שליש מערכה כשהיא ילדה – שערך ילדה שלשים שקלים ושל זקנה עשרת שקלים. וערך של זכר כשהוא זקן הוא פחות משליש מערכו כשהוא ילד, שערך ילד חמשים וערך זקן ט"ו, כי כך בני אדם אומרים 'סבא בביתא פאחא בביתא' (שבר בבית, שאינו אלא למשא), 'סבתא בביתא סימא בביתא (מטמון בבית, שיכולה לטרוח ולעשות מלאכה בזקנותה).

הדרן עלך השג יד

פרק חמישי – האומר משקלי עלי

האומר משקלי עלי, נותן משקלו – אם פירש כסף נותן כסף, ואם פירש זהב נותן זהב. ואם לא פירש כלום, פוטר עצמו בכל דבר ששוקלים באותו מקום, ואפילו בזפת שמקצתן מוכרים במשקל ומקצתן לא. ובמקום ששוקלים בצלים, פוטר עצמו בבצלים, אע"פ שדרכן להוסיף שנים או שלשה בצלים לאחר המשקל.

ואם אדם חשוב הוא, אע"פ שלא פירש, אומדין אותו לפי כבודו – ומעשה באמה של ירמטיא שאמרה משקל בתי עלי, ועלתה לירושלים, ושקלה משקלה זהב.

האומר משקל ידי או רגלי עלי – לרבי יהודה ממלא חבית מים ומכניס היד עד מרפיקו, וברגל עד הארכובה, ושוקל מבשר חמור ועצמות וגידים ונותן לתוכה עד שתתמלא, זכר לדבר 'אשר בשר חמורים בשרם'. ולר' יוסי אי אפשר לכוין בשר כנגד בשר ועצמות כנגד עצמות, אלא שמין את היד כמה היא ראויה לשקול.

האומר קומתי עלי – נותן שרביט עב שאינו נכפף, אם פירש כסף כסף ואם זהב זהב. אמר מלא קומתי עלי – לרבי עקיבא שמדייק לישנא יתירא, לא נתכוין אלא למדת גובה קומתו ולא לעובי, ונותן שרביט הנכפף.

המוכר את הבית, אע"פ שכתב לו עומקה ורומה – לא קנה את הבור ולא את הדות. (בור בחפירה והדות בבנין). ונחלקו חכמים ורבי עקיבא מה יעשה המוכר כדי להגיע אל בורו: לרבי עקיבא צריך לקנות דרך מן הלוקח, שהמוכר בעין יפה הוא מוכר, ולחכמים שייר המוכר לעצמו דרך, שמוכר בעין רעה. ומודה רבי עקיבא בזמן שפירש לו המוכר 'חוץ מבור ודות' ששייר לעצמו דרך, שמאחר שלא היה צריך להתנות, הועיל תנאו לשייר לו דרך.

דף י"ט ע"ב 

בגמרא נסתפקו מה דין האומר 'עומדי' – אם משמע שרביט קומתו או לא. וכן אם אמר 'רוחבי' נסתפקו אם משמע שרביט רוחב דוגמתי או משמע שרביט ארוך כמדת רחבי. וכן אמר 'ישיבתו' 'עוביו', וכן אם אמר 'היקיפו', אם נותן שרביט נכפף וארוך כמדת היקפו, או שרביט עב כהקיפו. ולא נפשט.

'יד' מן התורה היא כל הקיבורת (עד הכתף) – לפיכך מניחין תפילין של יד על הקיבורת. אבל בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, לפיכך האומר משקל ידי עלי מכניסה במים עד האציל (מרפק). קידוש ידים ורגלים במקדש, הלכה למשה מסיני שהיא עד הפרק.

'רגל' מן התורה הוא עד פרק ראשון – לפיכך בעלי קבין שנחתך רגלם בפרק ראשון פטורים מן הראיה, שנאמר 'רגלים'. ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם, לפיכך האומר משקל רגלי עלי, מכניסה במים עד הארכובה. ולענין חליצה אם חלצה מן הארכובה ולמטה כשרה, שנאמר 'מעל רגלו', אבל למעלה מהארכובה פסולה, שנאמר 'מעל' ולא 'מעל דמעל'.

לרב פפא עצם הקרסול יורד עד למטה – שאם לא כן היה אסור לחלוץ גם תחת הארכובה משום 'מעל דמעל'. לרב אשי כל שבגובה הפרסה נחשב כפרסה עצמה, גם אם יש שם הפסק.

האומר דמי ידי עלי – שמין אותו כמה הוא שוה ביד ובלא יד, וזה חומר בנדרים מבערכין. וכיצד שמין אותו? לרבא דינו כדין קיטע יד חבירו, ששמין אותו כעבד הנמכר בשוק, כמה היה יפה קודם לכן וכמה יפה עכשיו. ולאביי לא אמרו כן אלא במי שכבר נקטעה ידו, שגם תחילת דמיו שאומדין עתה כמה היה יפה קודם לכן, אין נישומין אלא בזול, שהרי רואין אותו מזולזל, אבל כאן ששתי ידיו שלימות, אומדין כמה אדם רוצה ליתן בעבד העושה מלאכה בידו אחת, כגון שידו מוכתבת לרבו ראשון, לעושה בשתי ידיו.

*************

שבת קודש ג' תמוז תשע"ט

מסכת ערכין דף כ'

דף כ' ע"א 

רבא נסתפק: א. כשאמדוהו אומד של נזקין, ואמר דמי עלי – אם די באומד ראשון, או שיש חילוק בין אומד שע"י שלשה לאומד שע"י עשרה. ב. לצד שצריך אומד של עשרה, נסתפק אם אמר דמי עלי ואמדוהו בעשרה וחזר ואמר דמי עלי – אם די באומד ראשון או שמא שבח בינתיים. ג. אמר דמי עלי ולא אמדוהו, וחזר ואמר דמי עלי – האם די באומד אחד, או שמא צריך שני אומדנות כיון שנדר בזה אחר זה. ד. לצד שצריך שני אומדנות, אם אמר שני דמי עלי בבת אחת – האם די באומד אחד, או שהאומר 'שני' כזה אחר זה הוא. ה. לצד שהוא דומה לזה אחר זה, נסתפק אם אמדוהו בלא שום צורך אלא לשום דברים בעלמא, ועשרה היו שם – אם צריך כוונה לאומדנא או לא. ולא נפשט.

חומר בנדרים מבערכין: שהנדרים חלין על בהמה חיה ועוף, שאם אמר דמי בהמתי עלי נותן דמיה, ואין נדונים בהשג יד, שאם אמר דמי עלי ואין ידו משגת, נותן הכל כשיוכל, משא"כ בערכין. חומר בערכין מבנדרים: אמר ערכי עלי ומת יתנו יורשים, ולמ"ד מלוה על פה אין גובה מן היורשים ומלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר, אם עמד בדין נותנים היורשים. אבל האומר דמי עלי ומת לא יתנו יורשים אפילו עמד בדין וחייבוהו בית דין, אם עדיין לא אמדוהו, שאין דמים למתים.

האומר ערך ידי וערך רגלי עלי – לא אמר כלום. ערך ראשי וערך כבידי עלי – נותן ערך כולו, זה הכלל דבר שהנשמה תלויה בו נותן ערך כולו, לרבות מן הארכובה ולמעלה.

אמר חצי ערכי עלי – לת"ק נותן חצי ערכו, לרבי יוסי ב"ר יהודה, לוקה בערך שלם, גזירה חצי ערכי אטו ערך חציו. אמר ערך חציי עלי – נותן ערך כולו, שהוא דבר שהנשמה תלויה בו.

אמר חצי דמי עלי – נותן חצי דמיו, דמי חציי עלי נותן דמי כולו, שנאמר 'נדר בערכך נפשות'. זה הכלל דבר שהנשמה תלויה בו נותן דמי כולו, לרבות אם אמר מן הארכובה ולמעלה.

האומר ערך ידי או רגלי עלי, אע"פ שאינו נותן ערכין, לרבי מאיר נותן דמי ידו או רגלו. וכן פסק רב. וכן האומר ערך כלי זה עלי נותן דמיו, שאדם יודע שאין ערך לכלי וגמר ואמר לשם דמים.

המעריך חצי ערך כלי – לרבי מאיר נותן דמיו, ולחכמים לא אמר כלום, וחכמים אלו סוברים כרבי מאיר שאם אמר ערך כלי שלם נותן דמיו, שאין אדם מוציא דבריו לבטלה, אבל לענין חצי כלי סוברים כרבי שמעון שמי שלא התנדב כדרך המתנדבים פטור, ודרך המתנדבים לנדב כלי שלם ולא חצי כלי.

האומר ערכו של פלוני עלי, ומת הנודר והנידר – יתנו היורשין (ולסובר מלוה על פה אינו גובה מיורשין ומלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר, חייבים אם עמד בדין). דמיו של פלוני עלי ומת הנודר – יתנו היורשים אם עמד בדין אע"פ שלא אמדוהו, שהנכסים משועבדים כבר והאומדנא אינו אלא גילוי מילתא. ואם מת הנידר, לא יתנו היורשין שאין דמים למתים.

דף כ' ע"ב 

האומר שור זה עולה ובית זה קרבן, מת השור או נפל הבית – פטור מלשלם. שור זה עלי עולה ובית זה עלי קרבן, מת השור או נפל הבית חייב לשלם.

לדברי רב חייא בר רב אין חייב באחריות אלא כשאמר דמי שור זה עלי עולה, אבל אם אמר שור זה עלי עולה, כיון שאמר זה ומת אינו חייב באחריותו, ומה שאמר 'עלי' היינו שמתחייב לטרוח ולהביאו.

האומר 'שור זה עולה' – השור הקדש ומועלין בו, מת או נגנב אינו חייב באחריותו. 'שור זה עלי עולה' – השור הקדש ומועלין בו, מת או נגנב חייב באחריותו. ולרב חייא בר רב אינו חייב אלא כשנתחייב דמים, וכגון שאמר יקדיש השור לדמיו.

האומר 'דמי שור עולה' – השור חולין ואין מועלין בו, מת או נגנב אינו חייב באחריותו, אבל חייב באחריות דמיו, שאם נמכר השור וקדשו הדמים ואבדו חייב באחריותו. ופירשה רב חייא בר רב כשאמר 'לכשיבאו דמיו יקדשו', וכרבי מאיר שאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם.

*************