לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי כ"ו אייר תשע"ט

מסכת בכורות דף מ"ד

דף מ"ד ע"א 

החרום פסול. איזהו חרום? הכוחל שתי עיניו כאחת ואין חוטם מעכבו. וזו היא שיטת רבי יוסי שאין חרום אלא הכוחל שתי עיניו כאחת (ע"פ רש"ש), ולחכמים אע"פ שאינו כוחל כאחת, אלא שחוטמו שקוע. וכן אם חוטמו סולד (קצר בארכו), בולם (נקבי האף סתומין), ונוטף (ארוך ותלוי מלמטה משפתו) פסול, שנאמר 'או' חרום.

היו שתי עיניו עומדים למעלה בגובה המצח, או שעומדים למטה, או שעינו אחת למעלה ועינו אחת למטה, או שעומדין במקומן והוא רואה את החדר ואת העלייה כאחד, או שמדבר עם חבירו ואחר אומר לי רואה – פסול, שנאמר 'בעינו', כל מה שבעינו. וכן מי שאינו יכול להסתכל נגד החמה, והזגדן, והוא שעינו אחת משונה משל חברתה, או שאחד שחור ואחד לבן. והצירן, והוא שעיניו עגולות מעט או הרבה, או שעיניו דומעות מעט, או דולפות (יותר מדומעות) או טורדות (יותר מדולפות) – פסולים.

מי שנשרו ריסי עיניו – פסול מפני מראית העין.

עיור – הוא בין סומא בשתי עיניו, בין סומא באחת מעיניו. 'עיור' – בא ללמד על מי שאין עיניו (או אחת מהן) נמצאות כלל. 'איש' – בא ללמד על מי שעיניו נמצאות אבל אינו רואה בהם, כגון חוורור והמים הקבועים. 'דק' – בא ללמד על מי שחסרה מראיתו אבל רואה קצת. 'תבלול' – בא ללמד על מי שעיניו מבולבלות, כגון לבן הפוסק בסירא ונכנס בשחור. 'בעינו' – בא ללמד על מי שעיניו משונות במעמדן, כגון למעלה או למטה, או שרואה חדר ועליה כאחת.

הזדיר, והוא שעיניו משוטטות, והלופין והוא שריסי עיניו ארוכות, והתמיר והוא שכלו ריסי עיניו – הרי זה מום. ואם לא כלו לגמרי אלא שנשתיירו שרשין, אינו פסול אלא משום מראית עין.

היו עיניו גדולות כשל עגל, או קטנות כשל אווז, היה גופו גדול מאבריו, או קטן מאבריו, חוטמו גדול מאבריו כשיעור רוחב של אצבע קטנה יותר מדאי, או קטן מאיבריו, הצימע שאזניו קטנות, והצימם שאזניו דומות לספוג, שמתכווצות וסתומות. וכן הצימח, והוא שאזניו ארוכות מאד עד שתכופות למטה – הרי זה מום.

היתה שפתו העליונה עודפת על התחתונה, התחתונה עודפת על העליונה – הרי זה מום. מי שניטלו שיניו – פסול מפני מראית העין.

משה רבינו היה עשר אמות – שנאמר ויפרש את האהל על המשכן, מי פרשו משה רבינו פרשו, והרי 'עשר אמות אורך הקרש'. ואין הכוונה שהיה גבוה עשר אמות שלו, שאם כן עשיתו בעל מום, שכל אדם אין גופו גבוה אלא שלש אמות של אמתו, אלא באמות של קרשים.

יש דברים שהן כמומין ואינן כמומין, ושוחטין עליהם במקדש ולא במדינה, ואלו הן: עז שאין לו קרנים, רחל שיש לו קרנים, הצימח והצימם והצימע (שפסולים רק באדם משום שאינו שוה לזרעו של אהרן).

בהמה שנטלה קרניה וזכרותן עמהן – אם נחתכו למעלה ונשארו השרשים – פסולה, ואין פודין עליהם אם שאר קדשים היא, שאינו מום גמור אלא לפוסלה. ואם נעקרו שרשי הזכרות ונראית גומא בראש – פסולה ופודין עליהם. נטלו טלפיים וזכרותם עמהן – פסולין ופודים עליהם.

פרה אדומה שקרניה וטלפיה שחורים – יחתוך. ודוקא כשהוא שחור בחודו של קרן כשתים ושלש אצבעות שאין זכרות מגיע שם, אבל אם שחור יותר מכאן, פסולה משום בהמה שנטלה קרניה וזכרותן עמהם.

דף מ"ד ע"ב 

מי שיש לו דדין שוכבין כשל אשה, כריסו צבה, טיבורו יוצא, נכפה (נופל מחמת חולי) אפילו אחת לימים, רוח בן נפלים (רוח שטות ע"י שד) באה עליו, המאושבן (שביציו גדולים), ובעל גבר, שגידו גדול עד רכובה – הרי זה מום. למעלה מן הרכובה, כשר. וי"א שעד רכובה כשר, ורק למטה מן הרכובה פסול.

משתינין מים בפני רבים שמא ימתין ויסתכן, ואין שותין מים בפני רבים שדרך ת"ח להיות צנוע באכילה ושתיה. שני נקבים יש באדם, אחד מוציא שתן ואחד שכבת זרע, ואין בין זה לזה אלא כקליפת השום, בשעה שאדם נצרך ומעמיד עצמו, אם נקבו זה לתוך זה נמצא עקר.

'לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך' – אימתי לא יהיה בך עקר, בזמן שבבהמתך, שתשים עצמך כבהמה שלא תהא צנוע בהטלת מים. וי"א לא יהיה בך עקר מן התלמידים, ועקרה שלא תהא תפלתך עקורה לפני המקום, אימתי בזמן שאתה משים עצמך כבהמה.

לא ישתין אדם מים לא על כלי חרס ולא על מקום קשה – שאינם בולעים ונופלים מי רגלים מן המדרון לנהר, ונהרות בבל הולכים ומתעכבין בעין עיטם.

לא תעמוד אשה כנגד התינוקות להטיל מים, אבל לצד אחר ולא בפני התינוק מותר.

עמוד החוזר (גדולים) מביא אדם לידי הדרוקן, סילון החוזר (מי רגלים) מביא אדם לידי ירקון. דם רבה (שאינו מקיז) שחין רבה, שכבת זרע רבה צרעת רבה, צואה רבה הדרוקן רבה, מי רגלים רבין ירקון רבה.

איזהו מרוח אשך האמור בתורה – לת"ק שאין לו ביצים או אין לו אלא ביצה אחת, לרבי ישמעאל כל שנימוחו ביציו, לר"ע כל שרוח בביציו, לרבי חנינא בן אנטיגנוס שמראיו חשוכין, וזה הכושי.

*************

שבת קודש כ"ז אייר תשע"ט

מסכת בכורות דף מ"ה

דף מ"ה ע"א 

המקיש בקרסוליו – שארכובותיו עקומות לחוץ וקרסוליו לפנים, ונוקשין זה לזה כשהוא מהלך. והמקיש בארכובותיו, שרגליו עקומות לחוץ ומרחיק זה מזה, עד שארכובותיו מלמעלה העקומות כלפי פנים נוקשות זו לזו. ובעל הפיקה, שחתיכת בשר עגול כפיקה יוצא מגודלו. והעיקל, שיושב ומחבר פרסות רגליו זו לזו, ואין ארכובותיו נוקשות זו לזו, שעוקמות כלפי חוץ. וכן בעל הפיקין והוא שיש לו כסתות הרבה, והשופנר, והוא שאין לו כסתות כל עיקר. ומי שעקיבו יוצא לאחוריו, ששוקו עומד באמצע רגליו. וכן מי שפרסתו רחבה כשל אווז, שקלוש ודק, אע"פ שהיא סדוקה. היו אצבעותיו מורכבות זו על זו. – כל אלו פסולים.

היו אצבעותיו קלוטות למעלה – עד הפרק האמצעי כשר, למטה מן הפרק (עד הציפורן, שמחוברין כולן), אם חתכה כשר.

היה לו אצבע יתירה וחתכה – אם יש בה עצם, והיא נספרת על גב היד, פסול, שמחוסר אבר הוא. ואם לא היה בה עצם כשר, שהוא תלתול בעלמא.

היה לו אצבע יתירה בשתי ידיו ובשתי רגליו, שבכל יד ורגל יש לו שש אצבעות – רבי יהודה מכשיר, וחכמים פוסלים. ושניהם מקרא אחד דרשו, שנאמר 'ותהי עוד מלחמה, ויהי איש מדון אצבע ידיו ואצבע רגליו שש ושש עשרים וארבע מספר', ונחלקו אם בגנותו הכתוב מדבר או בשבחו.

השולט בשתי ידיו – רבי פוסל, שידו הימנית כחושה, וחכמים מכשירין, שהוא מחמת חיזוק ידו השמאלית.

אצבע יתירה שיש בה עצם, אם אין בה צפורן והיא נספרת ע"ג היד, או שאינה נספרת על גב היד ויש בה ציפורן – מטמא במגע ובמשא ומטמא באהל כשיש בה בשר פחות מכזית (שאם יש בה כזית מטמא מחמת כזית גם אם אין נספרת ולא חשובה אבר, ואם אין בה בשר כלל אינה מטמאה שעצמות אין מטמאין באהל אלא רוב בנין או מנין, אבל כשיש עליה מקצת בשר מטמא משום אבר). ועולה למנין קכ"ה, שאם אין בה בשר עולה לרוב מנין של אברי המת. ואם אין בה צפורן ואינה נספרת על גב היד – מטמא במגע ובמשא ואין מטמא באהל – ואע"פ שאינה חשובה אבר, מטמא במגע ובמשא: י"א משום עצם כשעורה, וי"א שגזרו על שאינה נספרת אטו נספרת, ולענין אהל לא גזרו שעשו חכמים היכר כדי שלא ישרפו על טומאה זו תרומה וקדשים.

רוב בנינו ורוב מנינו של מת, אף על פי שאין בו רובע – טמאין באהל. ואיזהו רוב בנינו? שני שוקיים וירך אחד, שזהו רוב הגובה באדם גדול. ואיזהו רוב מנינו? קכ"ה. וגם מי שחסר מאבריו ואין לו אלא מאתים, או שיש לו יותר כגון מאתים ושמונים ואחד, כולן עולין למנין קכ"ה, שהולכים אחר רוב בני אדם.

רמ"ח אברים יש באדם. ובאשה הוסיף הכתוב שני צירים, ושני דלתות, ומפתח. כשם שצירים לבית כך צירים לאשה, שנאמר 'ותכרע ותלד כי נהפכו עליה ציריה'. וכשם שדלתות לבית כך דלתות לאשה, שנאמר 'כי לא סגר דלתי בטני'. וכשם שמפתח לבית כך מפתח לאשה, שנאמר 'ויפתח את רחמה'. מעשה שבדקו תלמידי רבי ישמעאל באשה ומצאו רנ"ב, ואת המפתח לא מצאו לפי שנימוח מחמת קטנותו. וכל אברים אלו היתירים באשה אין מטמאין באהל, שנאמר 'זאת התורה אדם כי ימות באהל', דבר השוה לכל אדם. וגם האיש יש לו צירים – אלא שאין בהם עצם.

דף מ"ה ע"ב 

איטר, בין ביד בין ברגל (שכשמהלך עוקר רגל שמאל תחלה) – פסול.

הכושי (השחור), הגיחור (האדום), והלבקן (הלבן), והקפח (גבוה ודק, ונכפף, ונראה כמו שחליותיו שמוטות). והננס, והחרש, והשוטה, והשיכור, ובעלי נגעים אפילו טהורים – פסולים באדם וכשרים בבהמה. לרשב"ג שוטה מן הבהמה אינה מן המובחר. לרבי אלעזר אף בעלי הדלדולין (כמין חתיכות בשר יוצאות ותולות להם) פסולים באדם וכשרים בבהמה.

מנין שהקב"ה משתבח בבעלי קומה – שנאמר 'ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו'.

גבוה לא ישא גבוהית – שמא יצא מהן תורן (גבוה ביותר). ננס לא ישא ננסת – שמא יצא מהם אצבעי (נמוך ביותר). לבן לא ישא לבנה – שמא יצא מהם בוהק (לבן ביותר). שחור לא ישא שחורה – שמא יצא מהן טפוח (שחור כקדירה).

שכור מיין – מחלל עבודה. שכור משאר דברים המשכרים, כגון שאכל דבילה קעילית ושתה חלב או דבש, לתנא במשנתינו אינו מחלל עבודה, ולרבי יהודה דינו כשיכור מיין.

אלו כשרים באדם ופסולים בבהמה: א. אותו ואת בנו, שנוהג בבהמה בתייש ובנו לשיטת חנניה, ואינו נוהג באדם באהרן ובניו. ב. טריפה. ג. יוצא דופן (ושנעבדה בהן עבירה ושהמית את האדם).

אותו ואת בנו – לת"ק נוהג בנקבות ולא בזכרים, לחנניה נוהג בזכרים ובנקיבות.

הנושא נשים בעבירה – פסול עד שידירנה הנאה. ונודר ועובד יורד ומגרש, ואין חוששים שילך אצל חכם ויתירנו לסובר שצריך לפרט את הנדר, שכאשר ישמע החכם שמשום שהיא פסולה לו נדר, לא יתירנו. ולסובר שאין צריך לפרט את הנדר, מדירין אותו ברבים שאין לו הפרה. ולסובר שנדר שהודר ברבים יש לו הפרה, מדירין אותו על דעת רבים שאין לו הפרה לדברי הכל.

המטמא למתים – פסול עד שיקבל עליו שלא יהא מטמא למתים. אבל הנושא אשה פסולה לא די לו בקבלה, שיצרו תוקפו.

*************