לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי כ"ז טבת תשע"ט

מסכת חולין דף ל"ח

דף ל"ח ע"א 

גועה או שהטילה ריעי או שכשכשה באזנה – לרב הרי זה פירכוס. ולשמואל אין צריך כל כך, אלא כל שאינו דברים שהמיתה עושה כגון שהיתה ידה פשוטה וככפה, הרי זה פרכוס. ודברים שהמיתה עושה, כגון היתה ידה כפופה ופשטתה, אינו פרכוס.

לא אמרו שגויעה פרכוס הוא אלא כשקולה עבה, אבל אם קולה כהה לא. ולא אמרו שהטילה רעי פרכוס הוא אלא כשמתרזת למרחוק, ולא בשותתת בסמוך. כשכשה בזנבה – אין זה פירכוס.

אמוראים נחלקו מתי צריך שתהא הבהמה המסוכנת לפרכס:

לרב חסדא פירכוס שאמרו באמצע שחיטה – אבל בתחלת שחיטה לא. והביא ראיה ממה ששנינו שבהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה פסולה, ואין לפרשה בסוף שחיטה, כי עד מתי צריך שתחיה, ובהכרח שהכוונה באמצע שחיטה. ורבא דחה שיש לומר שכל שאין עושה כן בסוף שחיטה, בידוע שנשמתה נטולה הימנה קודם לכן.

לרב נחמן בר יצחק פירכוס שאמרו בתחלת שחיטה – והביא ראיה מדברי ר' שמעון ששוחט בלילה ולמחר מצא כותלי בית השחיטה מלאים דם כשרה שזינקה, ואם צריך בסוף שחיטה, יתכן שזינקה רק בתחילת שחיטה. ואין לומר שזינוק עדיף מפירכוס של חכמים שהוא ביד או ברגל, ומה שאמר רבי אליעזר דיה שזינקה, היינו משום שהוא קל מרבן גמליאל שצריך פירכוס ביד וברגל, שהרי שנינו וחכמים אומרים עד שתפרכס או ביד או ברגל, ו'עד' משמע שצריך יותר מזינוק של ר' אליעזר.

ולרבא פירכוס שאמרו הוא בסוף שחיטה.

דף ל"ח ע"ב 

'שור או כשב' – פרט לכלאים שפסול לקרבן, 'או עז' – פרט לנדמה, 'כי יולד' – פרט ליוצא דופן, 'שבעת ימים' – פרט למחוסר זמן, 'תחת אמו' – פרט ליתום, ואם ילדתו אמו ואחר כך מתה וודאי כשירה, ואם מתה ואחר כך ילדתו כבר נתמעט מ'כי יולד' שהוא יוצא דופן, אלא שזה פירש למיתה וזה לחיים. ומזה הוכיח רבא שצריך שתפרכס בסוף שחיטה, וכך גם צריך שתחיה בסוף לידה, ואע"פ כן מיעטתו תורה, כי אם לא צריך שתחיה בסוף לידה, אין צריך למעטו שכבר נתמעט משום יוצא דופן.

בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה פסולה – וכל זה ביד, אבל ברגל בין פשטה ולא כפפה בין כפפה ולא פשטה, כשרה. בד"א בדקה, אבל בגסה בין ביד בין ברגל בין פשטה ולא כפפה בין כפפה ולא פשטה, כשרה. ועוף אפילו לא רפרף אלא גפו ולא כשכש אלא זנבו, הרי זה פירכוס.

השוחט לעובד כוכבים – לת"ק שחיטתו כשרה, ואע"פ שמחשבת הבעלים פוסלת, היינו כשאמר הגוי בפירוש ששוחט לע"ז, אבל בסתמא לא אמרינן שמחשבתו לע"ז. ור"א פוסל אפילו בסתמא, ואפילו שחטה לאכול לעובד כוכבים מחצר כבד שלה, שסתם מחשבת עובד כוכבים לע"ז, ומחשבת הבעלים פוסלת. לרבי יוסי אין מחשבת בעלים פוסלת בחולין [ואפילו אם חשב בפירוש לע"ז], מק"ו מקדשים שהמחשבה פוסלת ואין הכל הולך אלא אחר העובד, כ"ש בחולין שהמחשבה אינה פוסלת.

ויש מפרשים המחלוקת בדרך אחרת: שלת"ק אין מחשבת בעלים פוסלת ואפילו אם חשב הגוי לע"ז כשירה, שאין אומרים זה מחשב וזה עובד אלא בפנים ואין למדים חוץ מפנים. ולרבי אליעזר למדים חוץ מפנים ולפיכך מחשבת הגוי פוסלת. ולרבי יוסי אפילו בפנים אין מחשבת בעלים פוסלת, שזה מחשב וזה עובד לא אמרינן, וכ"ש בחולין.

*************

שבת קודש כ"ח טבת תשע"ט

מסכת חולין דף ל"ט

דף ל"ט ע"א 

המחשב בשעת שחיטה לזרוק הדם לע"ז – לר' יוחנן: פסולה, שלמדים חוץ מפנים שמחשבין מעבודה לעבודה. לריש לקיש: מותרת, שבחוץ אין מחשבין מעבודה לעבודה ואין למדים מפנים.

שחט הקרבן לשמה לזרוק דמה שלא לשמה – לר' יוחנן: פסולה, שלמדים ממחשבת פיגול שמחשבין מעבודה לעבודה. לריש לקיש: כשרה, שאין מחשבין מעבודה לעבודה, שאין למדים ממחשבת פיגול.

הוצרכו שתי המחלוקות בין ר' יוחנן לריש לקיש: שאילו נשנתנה רק המחלוקת בע"ז – שמא דווקא חוץ מפנים אין למדים לריש לקיש, אך פנים מפנים למדים, ובמחשבת שלא לשמה מחשבים מעבודה לעבודה. ואילו נשנתנה רק המחלוקת בשלא לשמה – שמא דווקא פנים מפנים למדים לר' יוחנן ולא חוץ מפנים.

שנינו במשנה שר' יוסי אמר: ומה במקום שמחשבה פוסלת במוקדשין אין הכל הולך אלא אחר העובד, מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט – ואם נפרש דהיינו שאין מחשבה פוסלת מעבודה לעבודה בחולין אלא בקדשים – יקשה בין על ריש לקיש [שמשמע שבקדשים לעולם מחשבים ולא רק בפיגול. אך אפשר ליישב שאחר ששמע דברי ר' יוחנן חזר בו ריש לקיש], ובין על ר' יוחנן [שהרי מפורש שבחולין אין מחשבים מעבודה לעבודה], אלא יש לפרש הקל וחומר: קדשים חמורים שפוסלת מחשבה בד' עבודות [-שחיטה קבלה הולכה זריקה], משא"כ בחולין רק בשתי עבודות [-שחיטה וזריקה].

דף ל"ט ע"ב 

שנינו בברייתא כר' יוחנן: השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעבודת כוכבים ולהקטיר חלבה לעבודת כוכבים – הרי אלו זבחי מתים.

עוד שנינו: שחטה ואח"כ חישב עליה – זה היה מעשה בקיסרי ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר. והטעם:

לרב חסדא: לא אמרו איסור – משום כבודן דרבנן שבמשנתנו, שאף שאחר השחיטה נודע שהוא מומר אין אומרים סתם מחשבתו לע"ז, ולא היתר – משום כבודו דרבי אליעזר, הסובר שסתם מחשבת עכו"ם לע"ז. ודחו: כששמענו לבסוף שחשב, אפשר שגם חכמים מודים שהוכיח סופו על תחלתו, ומאידך אפשר שר' אליעזר אסר דווקא בגוי ולא בישראל.

לרב שיזבי: לא אמרו היתר משום כבודו דרשב"ג – שהאומר כתבו גט לאשתי והפיל עצמו מהגג הוכיח סופו על תחילתו שהתכוין לומר 'תנו לה', ורק אם הרוח דחתו אינו גט. ודחו: אפשר דווקא משום שאמר 'כתבו'.

לרבינא: לא אמרו היתר משום כבודו דרשב"ג – בנותן עבדיו במתנה לאחר, שאם צווח המקבל מיד שאינו רוצה בהם – לכו"ע לא זכה, בשתק תחילה ובסוף צווח – לכו"ע זכה בהם, ובזיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח – לת"ק כיון ששתק זכה, וצווחתו אינה אלא חזרה, ולרשב"ג סבר הוכיח סופו על תחילתו שלא רצה בהם, ולא הוצרך לצווח קודם שבאו לידו.

שמואל פסק הלכה כר' יוסי שאין מחשבת הבעלים אוסרת, וכן הורה רב יוסף לטבחים שקיבלו מעכו"ם לשחוט אילים והתנו עמהם שהדם והחלב יהא להם לע"ז, והעור והבשר יהיה לטבחים, שמותרים משום שהלכה כר' יוסי.

עובד כוכבים שנתן דינר לטבח על בשר שעתיד לשחוט, לר' אליעזר שסתם מחשבת עכו"ם לע"ז – אם הגוי אלם שאינו יכול לסלקו הבשר אסור, אך אם יכול לסלקו אין לו חלק בבהמה ואינו אוסר במחשבתו.

*************