לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום שישי ח׳ כסלו תשפ"ג
מסכת נדרים דף ל"ח
דף ל"ח – ע"א
בארץ ישראל היו מחלקים את הפסוק 'ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן…' – לג' פסוקים.
לא העשיר משה אלא מפסולת של לוחות, שנאמר 'פסל לך' – פסולתן יהיו שלך.
לא ניתן פילפול התורה אלא למשה ולזרעו, שנאמר 'פסל לך' 'כתב לך' – מה פסולתן שלך אף כתבן שלך, ומשה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל, ועליו נאמר 'טוב עין הוא יבורך'.
אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גיבור עשיר חכם ועניו, וכולם היו במשה: גיבור – ששבר הלוחות שהיו אורך ורוחב ששה ועובי שלשה, עשיר – מפסולת הלוחות, חכם – שנאמר 'ותחסרהו מעט מאלוקים', שחמישים שערי בינה נבראו בעולם וכולם ניתנו למשה חסר אחת, עניו – שנאמר 'והאיש משה עניו מאוד'.
כל הנביאים עשירים היו: משה – כנ"ל, שמואל – שנאמר 'כי שם ביתו', שכל מקום שהלך ביתו עמו, עמוס – שאמר על עצמו שהוא עשיר ואין צריך שכר, יונה – שנאמר בהפלגתו בספינה 'ויתן את שכרה' – שנתן שכרה של כל הספינה שהיה ארבעת אלפים דינרי זהב.
גדול הנאמר בשמואל ממה שהנאמר במשה רבינו, שבמשה נאמר 'לא חמור אחד מהם נשאתי' – אף בשכר לא נטל מהם חמור בעל כרחם, ואילו בשמואל נאמר 'ויאמרו לא עשקתנו ולא רצותנו' – שאף ברצונם לא שכר מהם, שמא אינם מתרצים להשכירו אלא משום הבושה.
בתחילה היה משה לומד תורה ומשכחה – עד שניתנה לו במתנה.
המדיר את חבירו מותר לזון אשתו ואת בניו, אע"פ שהמודר חייב במזונותיהם. [גם לשיטת חכמים שאסור לפרוע חובו של מי שמודר ממנו – כשאינו זנם לפירעון חובת האב אלא בתורת מצוה, והמודר נהנה ממילא].
דף ל"ח – ע"ב
המדיר את חבירו לא יזון את בהמתו, לת"ק בין טהורה בין טמאה, שמעלה אותה בדמים לאכילת עכו"ם וכלבים, לרבי אליעזר דווקא טהורה אסור שמפטמה ונהנה באכילתה אבל טמאה שאינה עומדת לאכילה אלא למלאכה הרי הפיטום מפנק אותה ואינה עושה מלאכתה כראוי [והיינו במזונות יתרים שאינם אלא לפיטום]. עבדיו ושפחותיו הכנענים – גם לחכמים מותר לו לפטמם [במזונות יתרים], שאינם עומדים אלא לעבודה בלבד.
המדיר את חבירו אסור להשיא לו בתו הנערה – שהרי הוא כמוסר לו שפחה לשמשו, אך מותר להשיא לו בתו הבוגרת שהרי נישאת לו מדעתה. [אך אסור לאב להיות שלוחו של החתן לדבר עמה בעסקי הנישואים]. ואם אבי הכלה מודר מהחתן מותר להשיא לו בתו, שהרי מותר לחתן לזון אותה אפילו בזמן שאביה חייב לזונה, כל שכן שיכול לזונה אח"כ.
המדיר בנו ממנו שלא יהנה ממנו כדי שלא לבטלו מתלמוד תורה – מותר למלאות לו חבית מים ולהדליק לו את הנר [משל האב], שמתשמישים קטנים כאלו שאין בהם ביטול תורה לא נתכוון להדיר, ולר' יצחק מותר גם לצלות לו דג קטן. [לרבי יוחנן בירושלמי: אם היה המודר איש מכובד או אשה שאין דרכן לצאת ולקנות בשוק – מותר גם לבן לקנות עבורם בשוק, שלא נתכוונו לאסור שימוש זה].
המודר הנאה מחבירו מותר המדיר לשמשו בכוס שיש בה משום דרכי שלום שדרכם היה בכך – י"א דהיינו של בית האבל וי"א של בית המרחץ. [ודווקא משל המודר, אך אסור המדיר להשקותו משלו].
***************
לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
שבת קודש ט׳ כסלו תשפ"ג
מסכת נדרים דף ל"ט
נדרים דף ל"ט – ע"א
משנה . ביקור חולים כשהחולה מודר ממנו: במקום שנוטלים שכר על הישיבה אצל החולה – מבקר בעמידה (שאסור לבקש שכר לזה), שמצוה הוא עושה והחולה ממילא נהנה [ואינה הנאה הניתנת מיד ליד – שזו אסורה אף כשמקיים מצוה], אך לא ישב אצלו בחינם. ובמקומות שאין נוטלים שכר על הישיבה – לשמואל מותר אף לישב, ולאיבעית אימא אסור, גזירה שמא ישהה יותר מהנצרך ויהנה ממנו החולה, ולכן צריך לעשות היכר שמבקר רק בעמידה ובכך יזכור שלא לשהות יותר מהנצרך [וכן הלכה].
המודר מן החולה – להוי אמינא בדעת שמואל: אסור להיכנס לרשותו לבקרו אף שעושה מצוה, ולשיטת עולא מותר להיכנס לבקרו – שאומדן דעת הוא שלא הדירו בדבר שנצרך לו ונהנה ממנו, אך דווקא בעמידה ולא בישיבה – שדי בעמידה. למסקנת הש"ס: גם לשמואל מותר משום אומדן דעת הנ"ל, ולשיטתו מותר אפילו בישיבה. [והלכה כשמואל, ודווקא אם החולה הדיר המבקר, שאומדן דעת הוא שלא אסרו ממנו כשהוא צריך לו, אבל אם המבקר אסר את עצמו ליהנות מהחולה אסור להיכנס לביתו]. אבל אם חלה בנו אסור להיכנס לביתו, שאומדן דעת שלא אסרו בדבר הנצרך לו אך לא כשבנו נצרך לו.
במקומות שנוטלים שכר על ביקור חולים – מותר ליטול רק על ישיבה ולא על עמידה, שמצות ביקור חולים דייה בעמידה, ויש מקומות שהחמירו על עצמם ואינם נוטלים שכר גם על ישיבה כדי שלא יבאו ליטול שכר על עמידה.
דף ל"ט – ע"ב
רמז לביקור חולים מן התורה – שאמר משה לענין קורח ועדתו: 'אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקודת כל אדם יפקד עליהם' – כדרך החולים המוטלים במיטה ובני אדם מבקרים אותם.
שבעה דברים שאי אפשר לעולם בלעדיהם נבראו [כלומר, עלו במחשבה להיבראות] קודם בריאת העולם: תורה, תשובה, גן עדן, גיהנם, כסא הכבוד, בית המקדש, שמו של משיח.
'ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה' – אין הפירוש שיברא ה' פה לארץ, שנאמר 'אין כל חדש תחת השמש', אלא שאם אין פיה קרוב לכאן יתקרב.
'שמש ירח עמד זבולה' – במחלוקתו של קורח על משה רבינו עלו שמש וירח מרקיע לזבול ואמרו: ריבונו של עולם, אם אתה עושה דין לבן עמרם אנו מאירים, ואם לאו אין אנו מאירים. באותה שעה ירה בהם חיצים וחניתות ואמר להם: בכל יום ויום משתחווים לכם ואתם מאירים, בכבודי לא מחיתם בכבוד בשר ודם מחיתם, ומאותו יום ואילך בכל יום ויום יורים בהם חיצים וחניתות כדי שיאירו.
ביקור חולים אין לו שיעור –
לרב יוסף: אין שיעור למתן שכרה.
לאביי: שאפילו גדול ילך אצל קטן.
לרבא: אפילו מאה פעמים ביום.
כל המבקר חולה שנולד במזלו נוטל אחד מששים בצערו, וכן כל אחד מן המבקרים נוטל אחד מששים מן החולי שנשאר לחולה לאחר שביקרו הקודם.
***************
יום ראשון י׳ כסלו תשפ"ג
מסכת נדרים דף מ׳
נדרים דף מ' – ע"א
מעשה באחד מתלמידי רבי עקיבא שחלה, ולא נכנסו חכמים לבקרו, נכנס רבי עקיבא לבקרו, ועל ידי שכיבד לפניו החיהו. אמר לו: רבי, החייתני. דרש רבי עקיבא: כל מי שאינו מבקר חולים כאילו שופך דמים.
כל המבקר את החולה מבקש עליו רחמים וגורם לו שיחיה, וכל שאינו מבקר את החולה אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה, ולא שימות – כשמצטער בחליו הרבה ומעדיף למות.
כשחלה רבא אמר שביום הראשון לא יגלו החולי כדי שלא להרע מזלו, אך בימים הבאים יכריזו בשוק – שכל ששונאו ישמח, ונאמר 'בנפול אויבך אל תשמח… פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו', ואוהביו יבקשו עליו רחמים.
כל המבקר את החולה ניצול מדינה של גיהנם – שנאמר 'אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה", ואין דל אלא חולה, ואין רעה אלא גיהנם, ואם ביקר יש לו שכר בעולם הזה : 'ה' ישמרהו' – מיצר הרע, 'ויחייהו' – מיסורים, 'ואושר בארץ' – שהכל מתכבדים בו, 'ואל תתנהו בנפש אויביו' – שיזדמנו לו רעים כנעמן שריפו את צרעתו, ולא רעים כרחבעם שחילק את מלכותו.
אם יאמרו לך ילדים בנה וזקנים סתור – שמע לזקנים ואל תשמע לילדים, שבנין ילדים סתירה וסתירת זקנים בנין.
לא יבקר את החולה בשלש שעות הראשונות של היום – שרווחת דעת החולה, ויסיח דעתו מלבקש עליו רחמים, ולכן גם לא יבקרו בשלש שעות אחרונות – שחולשתו בתוקף.
הקב"ה זן את החולה – שנאמר 'ה' יסעדנו על ערש דוי'.
הנכנס לבקר את החולה – לא ישב על מטה ספסל וכסא, אלא מתעטף ויושב על גבי קרקע, מפני ששכינה שרויה למעלה ממיטתו של חולה, שנאמר 'ה' יסעדנו על ערש דוי'. [י"א שזהו דווקא אם החולה שוכב ע"ג קרקע, שאז אם ישב המבקר על מטה נמצא גבוה ממקום שכינה].
דף מ' – ע"ב
כשרואיםבבבל שנהר פרת גדל – לרב: זהו סימן שאף שלא ירדו גשמים בבבל, בארץ ישראל ירדו ומהם גדל הנהר, למימרא א' של שמואל: אין זה סימן, שהנהר ממקורו מתברך ומתרבה.
כשהנהר גדל הרבה – לרב: חוששים שנתרבו מי גשמים, שאין כשרים לטבול בהם כשהם זוחלים אלא כשהם עומדים במקום אחד. למימרא א' של שמואל: תולים שהנהר מתרבה מאליו ומעין מטהר אף בזוחלים, ואף כשנראה לעין שמתרבה מחמת גשמים, עיקר ריבוייו ממקורו, שאין לך כל טפח וטפח יורד מלמעלה שאין תהום עולה לקראתו טפחיים. ולמימרא ב' של שמואל: כל נהר שאינו בקי בשיעור מימיו אינו טובל בו בזוחלים שצריך לחשוש שנתרבו בו מי גשמים, ורק בימי תשרי אין חושש אלא אם רואה שנתרבה כל כך שיש לחוש למי גשמים. [ר"ת פסק כמימרא א' של שמואל, ודווקא בנהר שאינו מכזב (מתייבש), אך אם רגיל לכזב אף אם רק לעיתים רחוקות – אינו כשר בזוחלים. לר"ח ורי"ף: הלכה כרב, ודווקא במקומות שזוחלים מחמת הגשמים ולא היו זוחלים מקודם מחמת הנהר עצמו].
אביו של שמואל עשה לבנותיו מקוואות בבתיהם בימות החורף, שמחמת הצינה לא טבלו בנהר, ובימי ניסן שהיו מתחילות לטבול בנהר – מפני שחשש מריבוי מי הגשמים שלא הוכשרו בזוחלים הכין להם שם מקוואות, ובימי תשרי (עד תחילת ימות החורף – שחזרו לטבול בבתיהם) שאין חשש לריבוי מי גשמים – היו טובלות בנהרות עצמם, והכין להם שם מחצלות [שתעמודנה עליהם כדי שלא ידבק ברגליהם טיט ויחצוץ בטבילה, או משום צניעות].
***************