לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום שלישי כ״ד טבת תשפ"ג

מסכת נדרים דף פ״ד

דף פ"ד – ע"א

מה ששנינו באומרת 'נטולה אני מן היהודים', יפר חלקו ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים, הרי שגם הבעל הוא בכלל הנדר, היינו גם לסובר שב'איני נהנה מן הבריות' אין הבעל בכלל – שכאן מוכח שנתכוונה לאסור את עצמה מבעלה, שהרי רק הוא מותר לה.

שנינו במשנה שהנודרת מן הבריות יכולה ליהנות מלקט שכחה ופאה, ומשמע שבמעשר עני אסורה, ובברייתא שנינו שמותרת גם בזה

לרב יוסף: תנא דברייתא הוא רבי אליעזר, הסובר שאין אדם צריך לקרות שם על מעשר עני של דמאי, והיינו משום שסובר שאין מעשר עני טובל [שאין תערובתו חמור הוא עצמו שמותר לכל], ולכן גם אין טובת הנאה במעשר עני, וממילא אם נוטלת המעשר אינה נהנית משל אחרים. ומשנתנו כדעת חכמים הסוברים שגם בדמאי קורא שם ואין צריך להפריש, שהוא טובל [כנדרש מהפסוק 'לא תוכל לאכול בשעריך'], וכיון שטובל טובת הנאה שלו, ואסורה ליהנות מכך.

לאביי: לכו"ע מעשר עני טובל, אלא רבי אליעזר סובר שלא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני, כיון שיכול להפקיר נכסיו ולהיות עני וליטול המעשר עצמו, ושוב יחזור ויזכה בנכסיו, ולחכמים נחשדו, שירא להפקיר נכסיו, שמא יזכו בהם אחרים.

לרבא: משנתנו במעשר עני המתחלק בתוך הבית [היינו בימות הגשמים], שטובת הנאה שלו ואסורה ליהנות, וברייתא במעשר עני המתחלק בתוך הגרנות [היינו בימות החמה], שאין טובת הנאה שלו, ומותרת בו כמו בלקט שכחה ופאה.

***************

יום רביעי כ״ה טבת תשפ"ג

מסכת נדרים דף פ״ה

דף פ"ה – ע"א

הגונב טבלו של חבירו ואכלו – לרבי: משלם לו דמי טבלו, לרבי יוסי ב"ר יהודה: משלם לו רק דמי חולין שבו, ולא דמי תרומות ומעשרות שיש בהם. וטעמם: לרב הושעיא – לרבי, טובת הנאה שיש לבעלים בתרומות ומעשרות ממון היא [ואמנם אינו משלם כל דמי התרומות ומעשרות, אלא את חלק טובת הנאה שבהם], ולרבי יוסי ב"ר יהודה, טובת הנאה אינה ממון. הגמרא דוחה – אפשר שלכו"ע טובת הנאה אינה ממון, וטעמו של רבי שקנסו לגנב. ואפשר שלכו"ע היא ממון, וטעמו של רבי יוסי בר"י שקנסו לבעלים על שהשהו טבל שאינו מתוקן.

שנינו ברישא של המשנה: 'קונם כהנים לוים נהנים לי, יטלו על כרחו' – משמע שטובת הנאה אינה ממון, ובסיפא שנינו: 'כהנים ולוים אלו, יטלו אחרים' – משמע טובת הנאה ממון.

לרב הושעיא: רישא רבי יוסי ב"ר יהודה, הסובר שטובת הנאה אינה ממון כנ"ל, וסיפא רבי, הסובר שטובת הנאה ממון.

לרבא: טובת הנאה ממון, וברישא כיון שאין תרומה ראויה אלא לכהנים, ואסרה על כולם, הפקיר טובת הנאה שיש לו בה, וממילא מותרים בה. [וכן האוסר נכסיו על עצמו, יכולים אחרים ליטול בעל כרחו, שהם כהפקר, ואף שיכול להשאל על נדרו – לרשב"א: אין חוששים לכך, ואמנם אם נשאל על נדרו אחר שזכו בהם אחרים צריכים להחזירם לו, לר"ן: כיון שזכה בהם בשעה שהיו כהפקר, גם אם שאל על נדרו אין מועילה השאלה להפקיע קנינו שקנה מן ההפקר].

משנה . קונם מה שאני עושה לאבא, אביך, אחי אחיך – אין הבעל יכול להפר, שאין אלו נדרי עינוי נפש, ולא בינו לבינה.

קונם מה שאני עושה לפיך – לת"ק: אין הבעל צריך להפר, שאין הקונם חל כיון שמשועבדת לו, בין למעשה ידיה ובין להעדפה. לרבי עקיבא: יפר, שמא תעדיף, ואינה משועבדת לו להעדפה [ויכול להפר – שהוא בינו לבינה]. לרבי יוחנן בן נורי: משום העדפה אינו צריך להפר, שמשועבדת לו, אך צריך להפר שמא יגרשנה, ואז יחול הנדר, ותהיה אסורה לחזור לו, שאי אפשר ליזהר שלא ליהנות ממנה. [ולת"ק – אין הנדר חל כשיגרשה, שלא בא לעולם בשעת הנדר, או סובר שאכן אז יחול הנדר, אך ההפרה לא תועיל לו על זמן זה].

דף פ"ה – ע"ב

המקדיש מעשה ידי אשתו – הרי זו עושה ואוכלת. [לרב הונא – אף במעלה לה בעלה מזונות ומעשה ידיה שלו, שיכולה לבטל הקדשו ולומר איני ניזונת ואיני עושה. לחולקים על רב הונא – מדובר באינו מעלה לה מזונות, ולכן מעשה ידיה שלה]. והמותר: לרבי מאיר – הקדש, ואף שאין בעלה מעלה לה מעה כסף, ואין המותר שלו, מ"מ יורשה לאחר מיתתה, ואז חל ההקדש, שסובר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, לרבי יוחנן הסנדלר – חולין, שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם.

שמואל פסק כרבי יוחנן בן נורי שהמקדיש מעשה ידי אשתו יפר, משום שהנדר חל אחר שיגרשה, ומשמע שפוסק שאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, ומאידך פסק כרבי יוחנן הסנדלר שבעל שהקדיש מעשה ידי אשתו אינו הקדש אף כשיורשה לאחר מיתתה, שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. ותירצו האמוראים:

רב יוסף: שאני קונם מהקדש, שהרי יכול לאסור פירות חבירו עליו אף שאין מקדיש דבר שאינו שלו, לכן יכול גם לאסור דבר שאינו בעולם בקונם. והקשה אביי: גם בקונם צריך שיהא אחד מהם ברשותו – או האדם או הפירות, אבל כאן דומה לאוסר פירות חבירו על חבירו, שמעשה ידיה אינם שלה, ועדיין לא נתגרשה. [המשך הסוגיא בדף הבא].

***************