לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון י' אלול תש"פ

מסכת עירובין דף כ"א

דף כ"א ע"א

לא הותרו פסי ביראות אלא לבהמת עולי רגלים, אבל לא לאדם שיכול לטפס לתוך הבור. ואם הבור רחב ואינו יכול לטפס בו, מותר. וגם לבהמה לא הותרו – לשיטת שמואל – אלא לבאר מים חיים ולא מים מכונסים, משום שצריך שיהיו המים חשובים וראויים לאדם.

לא ימלא אדם מים ויתן לפני בהמתו אבל ממלא ושופך לפניה והיא שותה מאליה – מדובר באיבוס העומד ברה"ר, ונתבאר יפה לעיל דף כ' ע"ב.

אין היתר בורגנין בבבל – משום שהמים שוטפים אותם. ואין היתר פסי ביראות בחוץ לארץ (שאר ארצות חוץ מבבל) – שלא הותרו אלא לעולי רגלים ולכיוצא בהן ההולכים לדבר מצוה, ואין ישיבות מצויין שם. בורגנין בשאר ארצות ופסי ביראות בבבל – י"א שמותר. וי"א שאסור, בורגנים בשאר ארצות משום שמצויים שם גנבים, ופסי ביראות בבבל משום שהמים מצויים שם.

בני ברנש הלכו שלש פרסאות בשבת, וסמכו על מחיצות מן הבתים של עירות חריבות שהיו בתוך שבעים אמה ושיריים הסמוכים לעיר.

לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד – דבר זה אמרו דוד איוב ויחזקאל ולא פירשו שיעורו, עד שבא זכריה ופירשו שכל העולם כולו הוא אחד משלשת אלפים ומאתים בתורה.

דף כ"א ע"ב

והנה שני דודאי תאנים מועדים לפני היכל ה', הדוד אחד תאנים טובות מאד – אלו צדיקים גמורים, תאנים הרעות – אלו רשעים גמורים, ולא אבד סברם ולא בטל סיכוים, שנאמר 'הדודאים נתנו ריח', אלו ואלו עתידין שיתנו ריח.

'הדודאים נתנו ריח' – אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא. 'ועל פתחינו כל מגדים' – אלו בנות ישראל שמגידות פתחיהן לבעליהן וי"א שאוגדות פתחיהן לבעליהן. 'חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך' – אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה הרבה גזרתי על עצמי יותר ממה שגזרת עלי וקיימתים. 'ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה' – שיזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה, שדברי תורה יש בהם עשה ולא תעשה בלא חיוב מיתה, אבל דברי סופרים כל העובר עליהם חייב מיתה, ולא נכתבו לפי שאין להם קץ.

'ולהג הרבה יגיעת בשר' – י"מ שהמלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת. וי"מ שכל ההוגה בהם טועם טעם בשר (שבכל שעה שמחזר בדברי תורה מוצא בהן טעם).

רבי עקיבא הביאו לו מים בבית האסורין, ושפך השומר חציים, ונטל בהן ר"ע את ידיו אע"פ שלא היו מספיקים לשתיתו, כדי שלא לעבור על דברי חכמים, ואמר 'מוטב אמות מיתת עצמי ולא אעבור על דעת חבירי'.

בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידיים – יצתה בת קול ואמרה 'בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני'.

'לכה דודי נצא השדה' – אמרה כנסת לפני הקב"ה אל תדינני כיושבי כרכים שיש בהן גזל ועריות ושבועת שוא ושקר, נצא השדה ואראך ת"ח שעוסקין בתורה מתוך הדחק, 'נלינה בכפרים' – אראך אלו שהשפעת להן טובה וכפרו בך, 'נשכימה לכרמים' – אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, 'נראה אם פרחה הגפן' – אלו בעלי מקרא 'פתח הסמדר' – אלו בעלי משנה 'הנצו הרימונים' – אלו בעלי גמרא, 'שם אתן את דודי לך' – אראך כבודי וגדולי שבח בני ובנותי.

על כל דבר של תורה אמר שלמה שלשת אלפים משל (טעם), ועל כל דבר של סופרים אלף וחמשה טעמים. וקבע מסורת וסימנים בתיבות המקרא ובגירסא של משנה, והסביר דברים הדומים זה לזה, ותיקן עירובין טומאת וטהרת ידיים וגזר על שניות שהם אוזנים לתורה, שעל ידם אוחזין ישראל במצוות.

***************

יום שני י"א אלול תש"פ

מסכת עירובין דף כ"ב

דף כ"ב ע"א

'קווצותיו תלתלים' – מלמד שיש לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות. 'שחורות כעורב' – במי אתה מוצאן, במי שמשכים ומעריב עליהן לבית המדרש. וי"א במי שמשחיר פניו עליהן כעורב. וי"א במי שמשים עצמו אכזרי על בניו ובני ביתו כעורב.

'ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו' – כביכול כאדם שנושא משוי על פניו ומבקש להשליכו ממנו. 'לא יאחר לשונאו' – אבל לצדיקים גמורים יאחר. וכן דרשו מן הכתוב 'אשר אנכי מצוך היום לעשותם' – היום לעשותם, ולמחר (לעתיד לבוא) לקבל שכרן.

נאמר 'ארך אפיים' – ולא 'ארך אף' – שמאריך פנים שוחקות לצדיקים לתת שכרן לעתיד לבא, ופנים זעומות לרשעים לאחר את פורענותם לעולם הבא.

לרבי יהודה מותר להרחיק בפסי ביראות עד בית סאתיים. מסקנת הגמרא ששיעור זה הוא לבור עצמו, ויכול להוסיף סביביו עוד שתי אמות. וכך היא שיטת ר"ש בן אלעזר, אלא שלדבריו מותר דוקא במרובע (בשבעים אמה ושיריים על שבעים אמה ושיריים שזהו שיעור בית סאתיים), ולרבי יהודה מותר גם אם ארכו יתר על רחבו.

אויר – מקום שאינו מקורה – שתשמישו לדירה, מותר לטלטל בתוכו. דירה – מקום מקורה – שתשמישה לשמירת אויר שמחוצה לה, עד בית סאתיים מותר לטלטל בתוכה, יותר מכאן אסור.

אם היה דרך רשות הרבים בין הפסין – לרבי יהודה יסלקנה לצדדים שהרבים מבטלין את המחיצה, ולחכמים אינו צריך שאינם מבטלים את המחיצה. ופסק רבי יוחנן כרבי יהודה (ולא כרבי אלעזר לעיל – דף כ' ע"א – שפסק כחכמים).

היו לו שני בתים משני צידי רה"ר – לרבי יהודה עושה לחי מכאן ולחי מכאן, ואין אומרים שדרך רבים מבטל את המחיצות כשיש שתי מחיצות מעולות, ולחכמים אין מערבין רה"ר בכך, שאין כאן שֵׁם של ארבע מחיצות.

דף כ"ב ע"ב

מעלות ומורדות שבארץ ישראל אין חייבין עליהן משום רה"ר, לפי שאינם כדגלי מדבר (שהיתה ארץ חלקה ע"י הענן).

תל המתלקט עשרה טפחים מתוך ארבע אמות ורבים בוקעין בו – לשיטת חכמים שרבים אינם מבטלים את המחיצה דינו כרה"י והמטלטל בו פטור. לשיטת רבי יהודה – למסקנא – דינו כרה"ר והמטלטל בו חייב, שרבים מבטלים את המחיצה גם במקום שאין נוח להשתמש בו, ואפילו אם עולין בו בחבל או מעלות בית מרון (דרך צרה שמהלכים בה זה אחר זה ולא שנים יחד). חוץ ממעלות ומורדות שבא"י (כגון שבילי 'בית גלגול'), לפי שיהושע מסר ליחיד את כל המקומות שאין נוח להשתמש בו. (ובמקום של יחיד שאין נוח להשתמש, אין המחיצה מתבטלת ע"י בקיעת רבים גם לרבי יהודה. תוס').

חצר שהרבים נכנסין לה בזו ויוצאין בזו, וכן מובאות המפולשות שיש בור בראשם ומהלכים בצידו במקום צר, ושבילי 'בית גלגול' (מעלה גבוהה וזקופה בא"י) – דינם כרה"ר לעניין טומאה. (ולענין שבת – תלוי במחלוקת רבי יהודה וחכמים).

***************