לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון ה' טבת תשפ"א

מסכת פסחים דף כ"ט

דף כ"ט ע"א

חמץ של גוי – ר' אחא בר יעקב היה סבור בדעת ר' יהודה שמותר מן התורה בהנאה ובאכילה אפילו בתוך הפסח, שלמדים 'שאור' האמור באכילה מ'שאור' האמור בבל יראה, שרק שלך אסור ולא של אחרים ושל גבוה. ולרבא בדעת ר' יהודה, אסור מן התורה אפילו לאחר הפסח, ולוקה. וחזר ר"א בר יעקב מדבריו.

לדברי רבא, חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אע"פ שהוא מותר מן התורה – לר' שמעון – קנסוהו חכמים ואסרוהו בהנאה, לפי שעבר עליו בבל יראה. ושל גוי מותר.

האוכל חמץ של הקדש במועד לת"ק חייב בקרבן מעילה וי"א שהוא פטור.

ונתבאר בגמרא חמש שיטות בביאור המחלוקת: א. לת"ק החייב בכרת חייב גם תשלומים, ולי"א נפטר מתשלומים (משום 'קם ליה בדרבה מיניה' כר"נ בן הקנה. וכיון שאין קרן, אין חומש ואין קרבן). ב. לדברי הכל חמץ בפסח מותר בהנאה (כר"י הגלילי), ונחלקו אם פודין את הקדשים להאכילם לכלבים. ג. לדברי הכל חמץ בפסח אסור בהנאה ולאחר פסח מותר (כר"ש), ומשום כך נקרא 'גורם לממון', ונחלקו אם גורם לממון כממון או לא. ד. לדברי הכל גורם לממון כממון, ונחלקו אם לאחר פסח מותר בהנאה כר"ש, או אסור כר' יהודה. ה. נחלקו אם חמץ בפסח מותר בהנאה כר"י הגלילי, או שאסור כחכמים.

דף כ"ט ע"ב

כל איסורין שבתורה שנתערבו במינן: לרב ושמואל אוסרים במשהו, לר' יוחנן וריש לקיש בנותן טעם. שלא במינן: בנותן טעם.

דין תערובת חמץ:

שיטת רב – בזמנו, אפילו שלא במינו אוסר במשהו, שגזרו חכמים בחמץ אטו מינו, לפי שהוא בכרת ואין בדלים ממנו. שלא בזמנו, במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם כשאר איסורים, שסובר כר' יהודה שלאחר זמנו אסור מן התורה. (ולא גזרו חכמים גם בשאינו מינו, לפי שאינו בכרת).

שיטת שמואל – בזמנו, במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם כשאר איסורים, ולא גזר שלא במינו אטו מינו. שלא בזמנו מותר אפילו בנותן טעם, כר"ש שחמץ לאחר הפסח מותר מן התורה. וחכמים קנסו רק על חמץ בעין ולא על תערובת.

שיטת ר' יוחנן – בזמנו בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם, כשיטתו בשאר איסורים. שלא בזמנו, מותר כר' שמעון.

שיטת רבא להלכה – בזמנו, בין במינו בין שלא במינו במשהו כרב. שלא בזמנו, מותר כר' שמעון.

ליקוטי תוספות:

א. בשוגג גם כן אומרים קם ליה בדרבה מיניה.

ב.     קלב"מ אינו פוטר מחיוב קרבן ובאופן ששגג והזיד בבת אחת,אבל בקרבן מעילה כיון שפטור מתשלום קרן וחומש פטור גם מקרבן מעילה שאין אשם מעילה אלא כשיש קרן וחומש.

ג.     אין פודין הקדש להאכילן לכלבים, הוי רק לגבי קדושת הגוף אבל קדושת דמים  מדאורייתא פודין ומדרבנן לא.

ד.     איסור הנאה שמצוותו בשריפה ואפרו מותר ואז הוא שווה ממון. מכל מקום לפני זה ובמצב של עכשיו אינו שווה מידי,א"נ באופן שהוא שוה פרוטה לאחר שריפה מקדשין בו את האשה גם לפני שריפה.

המשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר באותו שהיה.

***************

יום שני ו' טבת תשפ"א

מסכת פסחים דף ל'

דף ל' ע"א

רבא התיר לקנות לאחר הפסח חמץ שאפה גוי בפסח, כשיטת ר' שמעון ולא כרבי יהודה.

קדירות של חרס בפסח – לרב ישברו, ולא ישתמש בהם לאחר הפסח. שסובר כר' יהודה שחמץ לאחר זמנו אסור, ואוסר במינו במשהו (וסובר ש'נותן טעם לפגם' אסור). וגם שלא במינו לא ישתמש שמא ישתמש במינו. ולשמואל משתמש בהם לאחר הפסח בין במינו בין שלא במינו, כר' שמעון.

אין לשין את העיסה בחלב. ואם לש הפת אסורה, שמא יאכלנו עם בשר.

דף ל' ע"ב

תנור שהטיחו בו שומן ואפה בו את הפת, הפת אסורה (שמא יאכלנה בחלב). הסיק את התנור – ללשון א' אם היא של מתכת מותרת, ואם היא של חרס אסורה. ללשון ב' גם של חרס מותרת, כיון שהסיקו מבפנים. וקדירה של חרס אין מועיל בה היסק אפילו מבפנים, לפי שהוא חס עליה שלא תיפקע, ויבוא להתירה ע"י היסק מבחוץ. וב'בוכיא' (כלי העשוי מרעפים שמטגנים בו) – מועיל היסק בפנים, כגון שמילאו בגחלים.

סכינים – לרב אשי מעבירין את הברזל באש, ואת ה'בית יד' ברותחין. ולהלכה מגעילין אותם ברותחין בכלי ראשון, וכן 'עץ פרור' (שמגיסין בו קדירה) מגעילו ברותחין בכלי ראשון וא"צ להעבירם באש, ש'כבולעו כך פולטו'.

כלים של חרס המצופים באבר שנשתמשו בהם לחמץ בחמין, אע"פ שהן חלקים אסורים, שהם בולעים ושוב אינם פולטים. ואם נשתמשו בהם ליין נסך – שהוא צונן – מותרים.

כל הכלים שנשתמשו בהן חמץ בצונן, משתמש בהן מצה. חוץ מ'בית שאור' ו'בית חרוסת' (שנותנים בו חומץ) שחימוצו קשה. וכן קערות שלשין בהם ומשהין בהם חמץ, אע"פ שהן מרווחות אסור להשתמש בהם למצה.

ליקוטי תוספות:

א.    מין במינו לשיטת רש"י במשהו , ולשיטת תוספות דווקא חמץ בפסח ויין נסך שנתנסך לעבודה זרה.

ב.     קדרות בפסח לרב ישברו, לרש"י משום נותן טעם לפגם אסור, ואנן קיימא לן מותר, ולדעת תוספות אפילו אם נותן טעם לפגם מותר,  היינו דווקא בדיעבד אבל לא לכתחילה .א"נ נותן לפגם שמותר היינו דווקא שהוא בעין אבל כאן הוא פגום מחמת ששהה בדופני הכלי.

ג.      אין מבטלין איסור לכתחילה, אפילו באיסור דרבנן  מכל מקום בתרתי לטיבותא מותר, נותן טעם לפגם, ומשהו שלא במינו, א"נ באופן שהקדירה יהא אסור לעולם התירו במשהו.

***************