לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי ט' שבט תשפ"א

מסכת פסחים דף ס"ב

דף ס"ב – עמוד א'

שחטו לזרוק דמו רק לערלים (אליבא דרב אשי), אם הערלים מנויים פסול לכו"ע, ואם אינן מנויים, לרבה כשר, שפסול ד'שלא למנויו' ילפינן מ'ונרצה לו' ולא לחבירו, ולכן היינו רק בשחט לשם חבירו הדומה לו שהוא בר כפרה משא"כ ערל. ולרב חסדא פסול, שערל בר חיובא הוא בקרבן פסח, הואיל ויכול למול עצמו, ולכן נחשב בר כפרה.

'הואיל' – לרבה אמרינן רק היכא שאינו מחוסר מעשה (בין לקולא ובין לחומרא), כגון האופה מיו"ט לחול שאינו לוקה, הואיל ואי מקלעי אורחים ביו"ט יצטרך זאת ליו"ט, שאין זימון אורחים מחוסר מעשה, משא"כ במחוסר מעשה, כגון ערל שמחוסר מעשה מילה, אינו בכלל ראוי לקרבן פסח. לרב חסדא אמרינן הואיל רק לחומרא (מדרבנן, אבל מדאורייתא אמרינן גם לקולא. תוס'), ולכן ערל נחשב כראוי לקרבן פסח, ואם שחטו לערל שאינו מנוי שייך בו פסול ד'שלא למנוייו', אבל האופה מיו"ט לחול לוקה דלא אמרינן הואיל לקולא.

מקצת טומאה אינה ככל טומאה, בין בטומאת גברי (שאם נטמאו רק מקצת מן המנויין, ושחטו לשם כולם הקרבן כשר), בין בטומאת בשר (שאם נטמא אחד מהאברים, שורפים רק אותו, והשאר נאכל).

דיני טומאה הנוהגים רק בקרבן פסח ולא בשאר זבחים: בטומאת גברי – שכל הזבחים ערל וטמא משלחין קרבנותיהן, משא"כ בקרבן פסח, שבעינן ראוי לאכלו. בטומאת בשר – כל הזבחים בין נטמא חלב ובשר קיים בין שנטמא בשר וחלב קיים זורק את הדם, בפסח זורקין הדם רק אם הבשר קיים.

דף ס"ב – עמוד ב'  

דין קרבן ציבור הבא בטומאה: כל הקרבנות מלבד פסח – הטומאה נדחית רק להקרבה ולא לאכילה, בפסח הותרה גם האכילה, שלא בא מתחילתו אלא לאכילה.

פסח שעברה שנתו מקריבו לשלמים, (כדילפינן מקרא לקמן ע.), ואם הקריבו בזמן הפסח לשם פסח, דינו כשאר זבחים שנשחטו לשם פסח, כדלהלן.

המקריב שאר קרבנות (חוץ מחטאת) לשם פסח: אם הקריב בזמן הקרבת קרבן פסח, לרבי אליעזר פסול (מקרא ד'ואמרתם זבח פסח הוא' 'הוא בהוייתו', לא הוא לשם אחרים, ולא אחרים לשמו), שלא בזמן הפסח, כשר (שבזמנו שהוא פסול לשם אחרים אחרים פסולים לשמו, ושלא בזמנו שהוא כשר לשם אחרים אחרים כשרים לשמו), ולרבי יהושע גם בזמן הפסח כשר מק"ו (מה שלא בזמנו שאין הפסח כשר אם שחטו לשמו, אחרים שנשחטו לשם פסח כשרים, בזמנו שהפסח כשר לשמו אינו דין שאחרים כשרים לשמו). חטאת שנשחטה לשם פסח – לכו"ע פסולה בכל זמן שהוא, שחטאת שנשחטה שלא לשמה פסולה.

ספר יוחסין, והיינו מתני' דדברי הימים: א. אין שונים אותו לא ללודים ולא לנהרדעים (שאינם מיוחסים. רש"י בפירוש שני, ועיי"ש פירוש ראשון). ב. ברוריה למדה זאת במשך שלש שנים, בכל יום שלש מאות שמעתתא משלש מאות רבנים, ולא הספיקה לגומרו. ג. מיום שנגנז ספר יוחסין תשש כחן של חכמים וכהה מאור עיניהם. ד. בין שני התיבות 'אצל' ו'אצל' יש הרבה דרשות כמשא של ארבע מאות גמלים.

חומרת מחשבת 'שלא לשמה' ממחשבת 'שלא לאוכליו'  (שלכן גם השוחט 'לשמו ושלא לשמו' פסול, משא"כ השוחט 'לשם אוכליו ושלא לאוכליו' כשר) – לשמו ושלא לשמו פסול גופו, ואי אפשר לברר איסורו, וישנו בארבע עבודות, וישנו בציבור, מה שאין כן 'שלא לאוכליו'.

***************

שבת קודש י' שבט תשפ"א

מסכת פסחים דף ס"ג

דף ס"ג ע"א 

הקדים מולים לערלים כשר, הקדים ערלים למולים – לפי שיטת אחרים (רבי מאיר) פסול, ולחכמים כשר. ונאמרו בדעת אחרים ג' פירושים, א) סוברים 'אינה לשחיטה אלא בסוף', ובגמר שחיטה אין שהות לומר שני דברים, ובוודאי נשחט רק לשם זה שהקדים. ב) סוברים דלא בעינן פיו ולבו שוין, ומיירי בגמר בלבו לומר ערלים ומולים, ולא הספיק לומר רק ערלים ונגמרה השחיטה. ג) מדובר ששחט בסימן ראשון רק לשם ערלים וסימן שני הוסיף למולים, ונשחט סימן ראשון רק לפסולים בלא תערובות כשרים, וסוברים אחרים שמפגלים בחצי מתיר (ובהקדים מולים לערלים, נשחט סימן ראשון רק למולים, ובסימן שני הוסיף ערלים, ונמצא שלא היה סימן שלא היה בו לכל הפחות תערובות כשרים, ולכן כשר).

שחיטה – לאביי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, והכל בכלל השחיטה, לרבא (בדעת רבי מאיר ורבי יהודה) אינה אלא לבסוף, ונפק"מ במחשב בקדשים מחשבת פסול מתי פוסלת.

גם לרבי מאיר בעינן פיו ולבו שוין, ולכן המתכוין לומר תרומה וטעה בדיבורו ואמר מעשר, מעשר ואמר תרומה, לא אמר כלום. וכן בנדרים ובמחשבת פסול בקדשים.

פיגול בחצי מתיר, כגון שפיגל בקומץ ולא בלבונה, בלבונה ולא בקומץ, או בשחיטת סימן אחד, לרבי מאיר הוי פיגול לחכמים לא.

השוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה, לרבי יהודה אף השוחט תמיד של בין הערביים של ערב פסח. לרבי שמעון שחט פסח על החמץ בי"ד לשמו חייב ושלא לשמו פטור, כיון שפסול הוא, ושחיטה שאינה ראויה היא. ושאר הזבחים ששחט בי"ד על החמץ, בין לשמם בין שלא לשמם פטור. ובמועד – הפסח ששחטו לשמו פטור, ששחיטה שאינה ראויה היא, ששלמים הם ששחטם לשם פסח, ושלא לשמו חייב, דשחיטה ראויה היא שכיון שעבר זמנו הוי שלמים. ושאר הזבחים בין לשמן בין שלא לשמן חייב, חוץ מחטאת ששחטה שלא לשמה, שכיון שפסולה הוי שחיטה שאינה ראויה.

דף ס"ג ע"ב 

'לא תשחט על חמץ' עוברים אם יש חמץ  – לשוחט (לא תשחט), לזורק (דם זבחי), לאחד מבני החבורה, למקטיר (דלאו דלא תשחט סמוך ללאו דלא ילין וכל שישנו בעבודה של איסור דולא ילין כגון הקטרה, ישנו בלאו דלא תשחט, ולהלן הובאה מחלוקת אם המקטיר חייב). מה שאין כן אם יש לאדם אחר חמץ, אין בכך איסור אף אם הוא עומד בעזרה.

מקום החמץ – לריש לקיש צריך שיהא עמו בעזרה, לרבי יוחנן אף על פי שאין עמו בעזרה, וחולקים אם 'על' (בפסוק דלא תשחט על חמץ) בסמוך משמע.

קדושת לחמי תודה – משהוקדשו בפה נתקדשו קדושת דמים (לאסור באכילה והנאה, אך אם נטמאו נפדין), ושחיטת הזבח מקדשתן קדושת הגוף, שאם נטמאו אין להם פדיון.

היה הלחם בחוץ בשעת שחיטת התודה לא קדש הלחם, לרבי יוחנן היינו חוץ לחומת ירושלים, לריש לקיש חוץ לחומת העזרה (ופליגי אם 'על' בסמוך משמע).

שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה אינו לוקה, לרבי יוחנן דהוי לאו שאין בו מעשה, אבל משום התראת ספק לוקה, לריש לקיש פטור משום דהוי התראת ספק, אבל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו.

***************