תפארת הקריאה בפרשת כי-תשא

הרב דר' בר עמי הי"ו

יש להקפיד לקרוא נכון כל מילה וכל חלק ממילה, לקיים: "תורת ה' תמימה"!

להלן המלצה לחלק מהביטויים שיש להתייחס במיוחד בפרשה.

פרק ל'

י"ג: זֶה יִתְּנוּ – ה'ת' בדגש חזק, השוא נע.

ט"ו: וְהַדַּל לֹא – יש לקרוא שתי מילים אלו בהפרדה ברורה. (ל-ל)

ט"ו: אֶת תְּרוּמַת – לאלה שאינם מבחינים בין 'ת' דגושה ובין 'ת' שאינה דגושה, ישימו לב לקרוא שתי מילים אלה בהפרדה ברורה. (ת-ת)

י"ח: לְרָחְצָה – ה'ר' בקמץ קטן.

כ"ג: מָר-דְּרוֹר – ה'מ' בקמץ קטן.

כ"ג: וְקִנְּמָן-בֶּשֶׂם – ה'נ' בשוא נע, בדגש חזק (יש הסוברים שזה דגש קל) וה'מ' בקמץ קטן.

כ"ד: וְקִדָּה –  להדגיש את הדגש חזק ב'ד', שלא יישמע 'קידה' צורת השתחוויה.

כ"ו: וּמָשַׁחְתָּ – להקפיד להגות את ה'ח', להתאמץ. שלא יישמע 'ומשכת' מלשון משיכה.

כ"ט: – קָדָשִׁים – יש אמרים שה'ק' בקמץ קטן ויש אומרים שהוא קמץ גדול. וכן הוא להלן בפסוק ל"ו. נ"ל: קמץ גדול, שהרי אין אחריו שוא נח או דגש.

ל"ב: יִיסָךְ – חיריק מלא. 'ס' רפויה מנוקדת בקמץ.

ל"ו: מִמֶּנָּה – הטעמה ב'מ' השניה, מלעיל, ה'מ' וה'נ' הסמוכות בדגש חזק. לא מפיק 'ה'.

פרק ל"א

ג: וָאֲמַלֵּא – ה'ו' בקמץ גדול. כך כל 'ו' ההיפוך לפני אותיות גרוניות.

ד: לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת – ה'ח' הראשונה השוא נח, והשניה בחטף פתח.

ה: לְמַלּאֹת – ה'ל' בתוך המילה בדגש חזק, ה'א' נחה. נקרא "לְמַלּוֹת".

ו: אָהֳלִיאָב – ה'א' בקמץ גדול, ה'ה' בחטף קמץ. קמץ קטן. (יש הסוברים שה'א' הראשונה מקבלת השפעה מניקוד האות 'ה' וגם היא בקמץ קטן).

י"ז: שָׁבַת – ה'ש' בקמץ גדול, ה'ב' בפתח ורפויה, לשון פועל בעבר.

פרק ל"ב

א: מֶה-הָיָה לוֹ: – ההטעמה נסוגה לאחור ל'ה' הראשונה מלעיל.

ב: פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב – במילה 'פָּרְקוּ' ה'פ' בקמץ גדול וה'ר' בשוא נע.

ו: מִמָּחֳרָת – ה'מ' השניה בקמץ קטן (יש הסוברים – קמץ גדול) ובדגש חזק.

ה'ח' בחטף קמץ, קמץ קטן.

ז: הֶעֱלֵיתָ – ה'ל' בצירי (ולא בחיריק) ומוטעמת לעיל. להלן פרק ל"ג פס' א' 'הֶעֱלִיתָ'.

י: הַנִּיחָה לִּי – דגש חזק ב'נ' מלשון 'לְהַנִּיחַ' ודגש ב'ל'.

י: וְאֶעֱשֶׂה – העמדה קלה ב'א' , שה'ע' לא תיבלע.

י"א: לָמָה ה' – המילה מלרע וללא דגש ב'מ', מפני הסמיכות לשם ה'.

ככלל, המילה 'למה' הסמוכה לאותיות גרוניות, היא ללא דגש.

י"ב: לָמָּה – ה'מ' בדגש חזק, ההטעמה מלעיל.

י"ח: עֲנוֹת… עֲנוֹת… עַנּוֹת – שתי פעמים ראשונות ה'ע' בחטף פתח וה'נ' רפויה, מלשון 'לַעֲנוֹת'…  בפעם השלישית ה'ע' בפתח ודגש חזק ב'נ' מלשון "עִנּוּי".

ל"א: אָנָּא – העמדה קלה ב'א' ההטעמה ב'נ' בדגש חזק מלרע. לשון בקשה. הקורא מילה זו מלעיל ללא דגש משנה משמעות ללשון 'לאן'.

ל"ג: חָטָא-לִי – מתג ב'ח', העמדה קלה ב'ח'.

 

פרק ל"ג

א: הֶעֱלִיתָ – ה'ל' בחיריק מלא ומוטעמת (לא בצירי).

א: אֶתְּנֶנָּה – ה'ת' בשוא נע ובדגש חזק, גם ה'נ' השניה בדגש חזק. לא מפיק 'ה'.

ג: פֶּן אֲכֶלְךָ – ה'כ' בסגול וה'ל' בשוא נח. לשון כליון (רש"י).

ד: וְלֹא-שָׁתוּ – ההטעמה ב'ש' מלעיל (הכוונה: לא שָׂמוּ).

המטעים מלרע, משנה משמעות לשון 'שתיה'.

במאמר מוסגר: נאמר: 'אבן הַשְׁתָיָה (המסד של העולם)' ולא 'אבן הַשְּׁתִיָה'.

ג, ה: אֶעֱלֶה, אֶעֱשֶׂה-לָּךְ: – בשתי המילים. העמדה קלה ב'א' שה'ע' אחריה לא תיבלע.

ח: אָהֳלוֹ – מתג ב'א' שלא תיבלע ה'ה' החטופה. ה'א', יש אומרים שה'א' בקמץ קטן ויש אומרים שה'א' בקמץ גדול. וכן להלן פסוק 'י'. נלע"ד: קמץ גדול.

ח: הָאֹהֱלָה – מתג ב'א' שלא תיבלע ה'ה' החטופה. גם יש מקום להבחין בין האותיות 'ה' ו'א' ולהגות כל אחת מהן בצורה נכונה… להשתדל… להתאמץ… אין לנגן את הטעם ב'ה' או ב'ל'.

י"א: בִּן-נוּן-נַעַר – יש להקפיד, להפריד ולקרוא כל מילה בשלמותה. (נ-נ-נ)

י"ד: וַהֲנִחֹתִי – ה'ו' בפתח לשון עתיד (ולא בשוא), ההטמה באות 'ח'. אין דגש ב'נ'.

ט"ז: וְעַמֶּךָ… וְעַמְּךָ… – הראשונה, ה'מ' בדגש חזק ובסגול, ההטעמה מלעיל.

השניה ה'מ' בדגש חזק ובשוא נע, הטעם ב'ך' מלרע.

י"ט: וְקָרָאתִי בְּשֵׁם- ה' | לְפָנֶיךָ – הפסקה מוחלטת אחרי שם ה'. מומלץ לקרוא כמעט ביחד את המילים 'בשם ה',' בהפסקה קלה.

(התביר מתחת למילה 'בשם', הוא הפסקה קלה יותר מהטפחא שמתחת למילה ה').

י"ט: וְרִחַמְתִּי – מלרע. הטעמה משנית ב'ר'.

כ"ב: וְשַׂכֹּתִי – ה'ש' שמאלית ה'כ' בדגש חזק ההטעמה ב'ת' מלרע.

ל"ג: וַיֹּאמַר – יש להקפיד לנגן את הטעם אתנחתא מלרע בלבד. ולא להוסיף טעם נוסף לפניו.

פרק ל"ד

א: פְּסָל-לְךָ – ה'ס' בקמץ קטן. להקפיד להפריד בין שתי המילים. (ל-ל)

להלן ההארות חשובות לא רק לקריאת התורה בציבור, אלא גם לתפילה בכל ימות השנה.

ה: – וַיּקְרָא בְשֵׁם — ה' – יש להצמיד את שתי המילים 'ויקרא בשם'. הפסקה קלה, ורק אח"כ לומר את שם ה'. ה'ב' רפויה. יש להבחין בין מה שכתוב אצל אברהם "ויקרא בשם ה"', שם צריך להפסיק מיד לאחר המילה הראשונה ויקרא — בְּשֵׁם ה'".

ו: וַיַּעֲבֹר ה' — עַל פָּנָיו – יש להפסיק אחרי תיבת ה' שלא יישמע חלילה, 'ה' על פניו'.

ו: ה' ! ה'! – יש להפריד הפרדה מוחלטת בין שם ה' הראשון לבין שם ה' השני, כדי שלא יישמע כאילו יש שני כוחות חלילה!!!

ז: לָאֲלָפִים – ה'ל' בקמץ ולא בפתח. בכל מקום אחר במילה 'לאלפים' ה'ל' בפתח. כגון בעשרת הדברות.

ט: וּלְחַטָּאתֵנוּ – ה'ט' בקמץ גדול ובדגש חזק, לשון יחיד. (בחולם, זה לשון רבים).

י: הִנֵּה אָנֹכִי – במילה 'אנכי' ההטעמה ב'נ', מלעיל. (כמו 'כי עירום אנכי' ההטעמה ב'נ').

י"א: שְׁמָר-לְךָ – ה'מ' בקמץ קטן.

י"ב: הִשָּׁמֶר – הטעם ב'ש' מלעיל. יש חשש אם יטעים מילה זו מלרע משנה את המשמעות.. בתנ"ך מופיעה המילה 'השמר' ח"י פעמים, וכולן 'מ' בסגול ומלעיל. חוץ ממקום אחד בישעיה (ז, ד) "הִשָּׁמֵר וְהַשְׁקֵט אַל תִּירָא".

י"ג: תִּתֹּצוּן תְּשַׁבֵּרוּן תִּכְרֹתוּן. כל המילים הללו – מלרע.

י"ד: קַנָּא – ה'נ' בדגש חזק לשון קנאה.

ט"ז: וְזָנוּ – מלרע.

כ: וְלֹא-יֵרָאוּ – מלרע, הטעמה מישנית ב'י'.

כ"ד: וְלֹא-יַחְמֹד – ה'ח' בשוא נח.

כ"ט: קָרַן עוֹר – לבטא 'עור' ולא 'אור'… להשתדל להתאמץ…

ל: וַיִּירְאוּ – ה'י' בחיריק מלא וה'ר' אחריה בשוא נע. לשון פחד יראה.

ל"ג: מִדַּבֵּר – 'מ' בחיריק, 'ד' בדגש חזק. 'ב' בדגש חזק. כמו "מִתְדַּבֵּר".

ל"ד: וּבְבֹא מֹשֶׁה – יש דעה ה'ב' הראשונה בשוא נע מדין כפולים, נלע"ד: שוא נח.