בענין שירה וניגון בזה"ז

כתב מרן השו"ע בסימן תק"ס ס"ג וז"ל: וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר לשמח בהם, הגה וי"א דוקא מי שרגיל בהם כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר או בבית המשתה, ואסור לשומעם מפני החורבן ואפילו שיר בפה על היין אסורה שנא' בשיר אל ישתו יין, וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות וזכרון חסדי הקב"ה על היין הגה וכן לצורך מצוה כגון בבית חתן וכלה הכל שרי, עכ"ל.

מקור הדין עפ"י הב"י

וכתב מרן הב"י שמקור הדין הוא בסוף סוטה דף מח. תנן משבטלה סנהדרין בטל השיר ובבית המשתאות שנאמר בשיר אל ישתו יין, ובפרק קמא דגיטין דף ו: שלחו ליה למר עוקבא זמרא מנ"ל דאסור, שירטט וכתב להו אל תשמח ישראל אל גיל כעמים, ולישלח להו מהכא בשיר אל ישתו יין. אי מההיא הו"א הני מילי זמרא דמנא אבל בפומא שרי קמ"ל, ופירש רש"י זמרא לשורר בבית המשתאות, וכתבו התוס' וכן משמע מדקאמר ולשלח להו מהכא בשיר אל ישתו יין וראוי להחמיר בכיוצא דההא דהירושלמי דהוה קאים ודייק בזמרא שמתענג ביותר, עכ"ל.
והנה מדברי רש"י מבואר שהשאלה למר עוקבא היתה מנ"ל שאסור לשורר בבית המשתאות וע"ז ענה להם מר עוקבא מהפסוק אל תשמח ישראל אל גיל כעמים, ומדוע לא ענה להם מהפסוק בשיר אל ישתו יין, על זה עונה הגמ' שאם מהפסוק בשיר אל ישתו היינו אומרים שדוקא אסור בכלי לשורר בבית המשתאות, אבל בפה מותר, קמ"ל שגם בפה אסור בבית המשתאות, נמצא שהפסוק אל תשמח ישראל וכו' מגלה שגם בפה אסור, ומכח זה אפשר ללמוד מהפסוק בשיר אל ישתו שאסור בכל גוונא בין בכלי בין בפה, ותוס' הוסיפו שאסרו בכלי אפילו שלא על היין למי שרגיל בכך דדומה לבית המשתאות, כגון אדם שרגיל בזמרא ומעונג ביותר, אבל אדם שאינו רגיל אסור רק בית המשתה. ואפשר שגם רש"י יודה לזה.

שיטת הרמב"ם

אבל הרמב"ם כתב בהלכות תענית פ"ה הי"ד: וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהן ואסור לשמען מפני החורבן, ואפילו שירה בפה על היין אסורה, שנא' בשיר אל ישתו יין וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות לאל וכיוצא בהן על היין . עכ"ל.
וכתב הטור דמלשון הרמב"ם משמע דבכלי אסור לשמוע בכל ענין, ובפה דוקא על היין, אבל הוא ביאר בתשובת שאלה דאפילו בפה אסור אף בלא משתה..
ודברי הרמב"ם צ"ע מנ"ל לאסור בכלי בכל ענין דלכאו' זה נגד הגמ' בגיטין, שמבואר כדברי רש"י, שהיה מקום לומר שבשיר אל ישתו יין נאסר דוקא בכלי על היין, קמ"ל שאסור גם בפה על היין, אבל לאסור בכלי אפילו שלא על היין מנ"ל. וכבר עמדו בזה האחרונים כנה"ג, וישועות יעקב.
ובכנה"ג הביא בשם הראנ"ח לתרץ דיש שני פסוקים האוסרים שירה, הראשון "בשיר אל ישתו יין", והשני "אל תשמח ישראל אל גיל כעמים". בפסוק ראשון אסר דוקא על היין, ופסוק השני אסר בכל מקום, וזה היה כוונת רב עוקבא לומר דאילולא הפסוק אל תשמח ישראל היינו אומרים שאסור רק זמרא דמנא ועל היין, אך מאחר שיש עוד פסוק שאוסר בכל מקום, מסתבר לומר שהאיסור בכל מקום הוא בזמרא דמנא שיותר חמור, והפסוק שאוסר בבית המשתה איירי בזמרא דפומא.
ולפי"ז לא יקשה על הרמב"ם מהירושלמי שהובא בתוס' שברגיל אסור אפי' שלא בבית המשתה, דשם איירי בזמרא דמנא ולכן אסור אף שלא על היין, וכעין זה כתב באגרות משה (סימן קס"ו) ובכנה"ג דחה דברי הראנ"ח וכתב שדעת הרמב"ם כדעת התוס' עי"ש, אמנם בפשטות נראה כדעת הראנ"ח, וכן כתב הטור להדיא שהרמב"ם חולק על רש"י ותוס' וס"ל לאסור בכלי שיר בכל מקום.
ובמעשה רוקח על הרמב"ם כתב שדברי הרמב"ם בחיבורו הם כדבריו בתשובותיו ואסור אפילו שירה בפה שלא על היין, אמנם הטור ס"ל שהרמב"ם בחיבורו אוסר דוקא בפה על היין, ואינו כדבריו בתשובות ששירה בפה אסורה שלא על היין.

שיטת השו"ע

והנה השו"ע העתיק את לשונו של הרמב"ם וא"כ דעתו כדעת הרמב"ם בחיבורו שבכלי אסור בכל מקום אפילו שלא על היין ואילו שירה בפה אוסר דוקא על היין. ומשום כך רבינו השת"ז השמיט את מה שכתב הרמ"א שברגיל אוסר בכלי שיר אפילו שלא על היין, וטעמו משום שהרמב"ם לא ס"ל כן, שבכלי שיר אסור בכל גוונא אפילו מי שאינו רגיל. וכן כתב השת"ז בס"ק י"א דבכלי שיר אסור אפילו שלא על היין, וכתב מהריק"ש שזו דעת כל המפרשים זולתי התוס' וכן המנהג להחמיר ובס"ק י"ב כתב אבל בפה שלא על היין מותר, וכן דעת רבינו כאן שהעתיק לשון הרמב"ם בחיבור דלא כמ"א שכתב להחמיר כדעת הרמב"ם בתשובותיו, וכתב שכן עיקר ושכן מוכח בש"ס. ע"כ. וכוונתו לדברי הגמ' בסוטה מ"ח. הובא בב"י בסימן זה אמר רב אודנא דשמעא זמרא תיעקר, אמר רבא זמרא בביתא חורבא בסיפא, שנא' קול ישורר בחלון חרב בסף, אמר רב היכא זמרא דנגדי ודבקר שרו דגרדאי אסור ופירש"י דנגדי, מושכי ספינות בחבל שרי שאינו אלא לזרזם במלאכתן, ודבקרי שמזמרים בשעה שחורשים אינו אלא לכוין את השוורים לתלמיהם שהולכים לקול השיר שערב עליהם, דגרדאי אינו אלא לשחוק ואסור. ולכן כתב המ"א דיש למחות בנשים המזמרות בפה בשעת מלאכתן וצ"ע שבגמ' משמע שדוקא דרך שחוק אסור, אבל שירה בעת מלאכה אין זה דרק שחוק, ויתכן שיש בזה זירוז במלאכת עצמן. ומנהג הנשים בתימן לשורר בפיהן בעת טחינת הקמח כידוע, והוא ע"פ השו"ע שכתב רק לאסור שירה בפה רק על היין וכהרמב"ם בחיבורו ולא בתשובותיו וכמו שכתב רבינו השת"ז.

דברי המאמר מרדכי

ועיין במאמר מרדכי שהביא את דברי המ"א, וכתב משמע לי מתוך סוגית הגמ' שאם מזמרות כדי לישן את התינוק וכיוצא שפיר דמי דוק ותשכח, ונראה דמש"ה כתבו הב"ח והגהות האשר"י בשעת מלאכתן, וכבר כתבנו שמדברי מרן בשו"ע משמע שאינו אסור אלא על היין, הלכך אין לדקדק כ"כ. ע"כ.
וכוונת המאמ"ר שאף אם נחמיר כמ"א, לשורר לישן את התינוק שרי, ומתבאר מזה שגם המ"א יודה שלא אסרו אלא בשעת מלאכה.
וסיים המאמר מרדכי ומיהו כבר הזהירו הרב השל"ה ושאר ספרי מוסר שלא לזמר שירי עגבים לתינוק שזה מוליד לתינוק טבע רע ובלא"ה נמי איכא איסורא בישירי עגבים ודברי נבלות דקא מגרי יצר הרע בנפשיה ושומר נפשו ירחק מהם ויזהיר בפני ביתו על זה עכ"ד.

ניגון בכלי שיר לצורך מצוה

וכתב הב"י בסימן זה דלצורך מצוה לשמח חתן וכלה בין בפה ובין בכלי מותר, ומקורו בתוס' בגיטין וכן בסמ"ג והגהות מימוני, והטור כתב בסימן של"ח בשם ראבי"ה שמותר לומר לגוי בשבת לנגן בכלי שיר בחופות דאמירה לגוי במקום מצוה שרי, ואין שמחת חתן וכלה בלא כלי שיר.
והנה יש להסתפק אם הרמב"ם חולק על דין זה, או שמודה לזה דכל האיסור לשורר בכלי שיר בכל מקום זה דוקא לא לצורך מצוה אבל לצורך מצוה שרי, כיון שכל האיסור הוא מאל תשמח ישראל אל גיל כעמים, שזו שמחת הוללות ואין לשמוח כשבהמ"ק חרב, אבל לשמחה של מצוה שרי, שאין זה בכלל האיסור דאל תשמח ישראל אל גיל כעמים.
והנה מדברי רבינו השת"ז שהעתיק את הגהת הרמ"א בזה שלצורך מצוה כגון לשמח חתן וכלה הכל שרי, נראה שלא פליג הרמב"ם בזה על התוס' וסמ"ג, ומותר לנגן בכלי שיר לצורך שמחת חתן וכלה.
תשובת הרביד הזהב

אלא שבחידושיו רביד הזהב סימן תק"ס כתב וכבר נהגו באלו המקומות לשמח הכלה בכלי שיר, אבל אצל החתן המנהג לאסור וכדעת רבינו והרמב"ם שסתמו ולא חילקו, וכן מוכח בבירור ממה שכתב רבינו והרמב"ם הלכות תענית פ"ה הי"ד וכבר נהגו כל ישראל וכו' משמע דבהא דוקא נהגו להקל ולא במה שנזכר איסורן לעיל, וכן ממה שכתב הרא"ש בפרק אין עומדין וז"ל ולא ראינו מי שמוחה בזאת, משמע מדבריו שהיה ראוי ג"כ למחות בזאת אם לא שכבר נהגו להקל, ועי"ש שכתב שחדשים מקרוב באו שפרצו גדר הראשונים ומשוררים בכלי שיר אצל החתן, וחייב כל אדם למחות בידם ולנדות לכל ממאן לשמוע, שמנהגינו דלא כהרמ"א שהתיר לנגן בכלי לצורך שמחת חתן וכלה. עי"ש.
והנה אף שבשו"ע העלה השת"ז את הגהת הרמ"א אפשר שספוקי מספקא ליה בזה אם הרמ"א חולק על השו"ע או לא ואפשר דלא פליג, וכיון שאין הכרח מדברי השו"ע לכן העלה את הגהת הרמ"א, אבל ברביד הזהב כתב שהמנהג הוא מיוסד ע"פ הרמב"ם מזה שסתם ולא חילק אפשר שגם בשמחת חתן וכלה האיסור קיים.
ובהגהות לרביד הזהב הנדמ"ח הביא שדעת מהר"י קרח בפירושו על הדיואן "עלמות שיר" שהמנהג לא לנגן בכלי שיר אינו מעיקר הדין אלא תקנת קדמונינו, אמנם דעת הרביד הזהב שהאיסור מדינא הוא וכד' הרמב"ם והשו"ע.
והנה בשאר ערי תימן המנהג היה לתופף בפח הנקרא "תּנכּה" דס"ל שאין זה נקרא כלי שיר, אמנם בעי"ת צנעא עירו של רבינו השת"ז נהגו שלא לתופף אף בפח, ומדבריו ברביד הזהב שכתב שבבית הכלה הקילו לנגן בכלי שיר כסברת הרמ"א, אע"פ שגם בבית הכלה לא הקילו אלא בהכאה על מגש נחושת או במצלתיים, מוכח דס"ל דהכאה על הפח גם כן חשוב כלי שיר, ואינו חומרא בעלמא, גם מלשון מהרי"ץ בתשו' דלהלן שכתב דנהגו להכות בכלי שיר, משמע שהכאה בפח כלי שיר היא.

ניגון בכלי זמר בחול המועד

והנה האחרונים דנו בענין ניגון בכלי שיר בחול המועד אי שרי, או שגזרו משום שמא יבא לתקן כלי שיר, עי' שערי תשובה סי' תקל"ד סק"ה שהביא דבריהם בזה.
והנה מצינו לרבינו מהרד"ם ברביד הזהב חלק החידושים סי' תקמ"ו שכתב להתיר לעשות כלי זמר בשמחת אירוסין בחול המועד, והוכיח מדברי הראשונים דמותר לנגן בכלי זמר בחול המועד,
ולכאורה צ"ע למה לא העיר רבינו שיש למנוע כלי שיר בשמחת אירוסין מצד המנהג שלא לנגן כלל בכלי שיר מפני החורבן, ובשלמא השער אפרים והשבות יעקב דשקו"ט בזה אפשר דאזלי בשיטת רמ"א דמתיר לשמחת מצוה, אבל לדידן דנהגינן לאסור, היה לנו לאסור, והרי רבנו איהו מריה דשמעתא לחזק המנהג שאין לנגן בכלי שיר כמבואר לעיל. [ודוחק להעמיד דבריו רק בבית הכלה שנהגו להקל].
כיוצא בזה יש להעיר בדברי תלמידו מהרי"ץ בשו"ת פעולת צדיק (ח"א סימן קס"ו, וח"ג סימן רמ"ח) שדן בתגלחת קטן בחוה"מ אם מותר לנגן בכלי שיר משום שמא יבוא לתקן כלי שיר, והעלה להתיר כדברי רבו.
ואין לומר בד' הפעולת צדיק שלא החמירו אלא בשמחת חתן וכלה שהוא שמחה יתירה, אבל לא בשאר שמחה של מצוה, שהרי גם בשאר שמחה של מצוה המנהג שאין מנגנים בכלי שיר, ורק בתגלחת הקטן נהגו לנגן בכלי שיר.
ונראה ליישב בפשיטות שכל האיסור לנגן בכלי שיר, הוא בימי חול שאין בהם מצות שמחה, אבל במועדים שהתורה ציותה בהם על השמחה, לא גזרו חכמים לנגן בכלי שיר, שהרי ניצטוינו מן התורה לשמוח בימים אלו, וכיון דימי שמחה הם לא גזרו חכמים למנוע כלי שיר משום אבילות החורבן.
[ומה שכתב מהרי"ץ שנהגו להכות בכלי שיר "לשמחת המצוה", אין לדקדק מלשונו שטעם ההיתר משום שמחת מצוה, אלא כוונתו שלכבוד שמחת המצוה נגנו בכלי שיר, מה שאין עושין בסתם ימי חול המועד, ופשוט].

בענין המנהג כיום

והנה עתה בארץ ישראל עקב שינוי סדרי החיים נשתנה המנהג, ונהגו להקל לנגן בכלי שיר בשמחת חתן וכלה ושאר סעודות מצוה.
ומכל מקום נראה דיש להחמיר בימי בין המצרים וכן בספירת העומר שמתקיימות סעודות מצוה כגון שבע ברכות ברית מילה ופדיון הבן, בר מצוה, וסיום מסכת, שלא לנגן בכלי שיר, דכיון שהוא זמן של צער אין להרבות בשמחה יתירה, כיון שמנהגינו העיקרי להחמיר בכל ענין, וכן כתב באגרות משה סימן קס"ו שאף למתירים בדרך כלל לצורך מצוה לנגן בכלי שיר, בימים אלו יש לאסור, ובפרט בימי בין המצרים שהוא זמן האבילות על החורבן, דכדאי הוא בית אלוקינו שיבנה במהרה בימינו, שלא לנגן בכלי שיר בימים אלו.

באדיבות "נוסח תימן"