שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי יְהוָה כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה (פרק יג ב' ג')
משה רבינו שולח מרגלים לתור את ארץ ישראל, ולשם כך הוא בוחר את נבחרי העם. לא אנשי מלחמה וחכמת קרב, שירגלו אחר מוכנותו של העם, ומצב העורף. אלה אנשים צדיקים שהכתוב מעיד עליהם "כֻּלָּם אֲנָשִׁים [חשובים- רש"י], רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" (פרק יגג'). משימה כזאת מורכבת, מצריכה אנשים עם הרבה ידיעה ואמונה שאנו עמו של הקב"ה, ואל לנו להירתע משום עם, ושום סכנה.
משה שולח אותם להיפגש עם האויב פנים מול פנים, חלקם ענקים, וחלקם גיבורים ואנשי חייל. ולכן לא מוכן הוא לקחת סיכונים, ושולח את האנשים הכי טובים וצדיקים בעם ישראל, שוודאי הניסים שהיו במצרים, והניסים שכעת במדבר חקוקים על ליבם, ולא יאפשרו להם לחשוב אפילו לרגע שישנו עם כלשהו שלא מסור ביד עם ישראל.
אך רואים אנו, שצדקותם של המרגלים, לא עמדה להם בשליחות זו. חוזרים הם משליחות בת ארבעים יום בארץ ישראל, ופיהם מלא בדברי סרה על ארץ ישראל. "עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ, וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד. וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם", "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם, כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ!". העם ששומע את הבשורות הקשות, יושבים ובוכים כל הלילה, ולמחרת על הבוקר הם כבר מתחילים לברר איפה מוציאים ויזה למצרים..
איך זה יתכן, שנשלחו הטובים והמובחרים שבעם ישראל למשימת ריגול הארץ. ולמרות זאת הם נכשלו במשימה בצורה מושלמת!?
הרב יהודה לייב חסמן בספרו "אור יהל" (ח"א עמ' רסג), מביא את דברי הזוהר הקדוש (פרשת שלח, קנח.) שהמרגלים התכוונו לטובת עצמם כשדברו רעה על ארץ ישראל. אמרו לנפשם: "כאן במדבר, זכינו להיות נשיאים, אבל בארץ הקדושה לא נזכה להיות נשיאים, ויעבירנו משה מכיסא הנשיאות וימנה אחרים במקומנו". לכן הוציאו דיבה רעה על הארץ. ומסביר ה"אור יהל": שהמרגלים חשבו לעצמם שבארץ ישראל מתעלים ומתקדשים יותר ויותר, ובוודאי [עם] ישראל יתעלו לדרגה רוחנית גבוהה ממדרגתם במדבר, ואז הם לא יהיו ראויים להיות נשיאים עליהם…
על כך נאמר: "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" (אבות ד כח'). פשוטו כמשמעו! מוציאים את האדם מן העולם!
מעשים שבכל יום מוכיחים שאדם מוכן להסתכן בלוותר על מעמדו, ועל כספו שעמל עליו במשך כל ימי חיו בשביל איזו תאווה מזדמנת. אדם שרודף אחרי כבודו, יכול אף לקפח את חייו של אדם אחר ברגע שזה כביכול פגע בכבודו המדומה. והאדם שחומד את מה שיש לחברו חייו אינם חיים. צריכים אנו לדעת שבתוכו של כל אדם ואדם, ישנו מצב של "אור וחושך שמשמשים בערבוביא". מצד אחד אור גדול, שלאדם ישנה יכולת להגיע בעזרתו עד כיסא הכבוד. ומצד שני חושך גדול, שיכול להוריד אותו עד שאול תחתית. ע"י לימוד תורה, ומוסר. קיום מצוות ומעשים טובים, האדם מגדיל את האור שבתוכו בבחינת נר מצווה ותורה אור. ועם כל זאת צריך הוא להישמר מכל משמר שלא ליפול באותו חושך נורא שגם הוא קיים בתוכו. אותו חושך שהמרגלים לא נשמרו ממנו, ונתנו לעצמם לטבוע בו למרות שפוטנציאל האור שבתוכם היה גדול מאין כמוהו. איך נשמרים מליפול לאותו חושך?
מלמדת אותנו התורה: "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (פרק טו פסוק לט'). ברגע שאדם תר אחרי לבבו ועיניו, נמצא הוא רגע לפני נפילה לתהום!
לא תָתֻרוּ, מלשון תייר. אדם שמסתובב ורק תר בעיניו אחרי דברים שעשויים למצוא חן בעיניו. היום זה עיתון המבצעים שאותו הוא תר בכדי לחפש את מה שחסר לו בבית והוא עוד לא הספיק לקנות. מחר הוא תר את ביתו ורכבו החדש של שכנו, ושבוע לאחר מכן הוא בתור תייר, עובר על "לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ" ח"ו. אדם בדרך זו, ממלא בקלות את ראשו בתאוות לאין קץ. מפתח קנאה למי שיש לו יכולת להשיג תאוות יותר ממנו. ומבלי לשים לב, מתחיל הוא לדרוש כבוד על מה שכביכול יש לו מעבר למה שאחרים הצליחו להשיג.
חז"ל מגלים לנו ש"בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו" (מכות י:). במה שאתה מתעניין שם אתה נמצא! אם העינים והלב שלך בחוץ, בדברים שהם אינם שלך, אתה אף פעם לא תהיה מרוצה ומאושר, כי ההיצע גדול ורחב, "וְגַם הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא" (קהלת ו ז'). אך אם נקיים את הפסוק "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם", בכך שנסתכל אך ורק על מה שיש לנו, ונודה לה'. כל הדברים שיש לנו, יהיו בעינינו הרבה יותר מיוחדים ויפים, ויספקו אותנו.
הדשא של השכן ירוק יותר, אך ורק אם מסתכלים ובוחנים אותו…