הלכות לשון הרע: הלכה יומית

 

כ"ו שבט

רכילות
תוצאה מועילה

למדנו אתמול שמותר לספר רכילות לתועלת אך ורק כשכוונת המספר טהורה לגמרי ואין לו כל מניעים אישיים בדבר. אכן, הכוונה לתועלת היא זו המבדילה בין אדם אחראי ודואג לזולתו לבין ההולך רכיל.
יחד עם זאת, אין די בטוהר הכוונה כדי להתיר סיפור דברי רכילות. אם אין סיכוי סביר להשגת המטרה הרצויה יעבור כאן המספר – למרות כוונותיו הטובות – על איסור רכילות.
מפעם לפעם אנו מוצאים את עצמנו נותנים עצות לידידים שנפלו קרבן להתעללות גופנית או רגשית, במסגרת המשפחה, החברה או העבודה.
לפעמים אין הניזוק מודע לחומרת הבעיה, או שאין הוא יודע מיהו האחראי לנזק. מסתבר שהבהרת הדברים לניזוק ויעוץ כיצד לטפל בצד שפגע בו, הם בגדר של מעשה חסד ומצווה אמיתית.
אולם, במקרים רבים מסוג זה אין לניזוק את האומץ הדרוש להגנה עצמית והוא יפעל אך מעט, אם בכלל, כדי לשפר את מצבו. כשמדובר באדם כזה, אסור להראות לו כיצד מישהו אחר מצער אותו, שהרי לא תהיה כאן אלא רכילות בעלמא ללא שום תועלת. למרבה הצער, אסור לעורר אדם להגברת המודעות למצבו אם ידוע שהלה לא ינקוט בצעדים לשיפור המצב אלא רק יצטער יותר בעקבות ההבהרות והעצות הנ"ל.

 

כ"ז שבט

רכילות
באין תועלת

במצב שבו נגרם נזק לאדם, אסור לגלות לו את זהותו של המזיק, אלא אם כן יש סיכוי סביר שהדבר יהיה לתועלת. העובדה שמישהו היה עד להתנהגות בלתי נאותה אינה מצדיקה אוטומטית את סיפור הדברים לניזוק. אם אין סיכוי סביר לפיצויים ואין מקום לחשוש שהניזוק צפוי לנזקים נוספים, הרי שלא יושג שום הישג חיובי על ידי גילוי זהות האחראי לנזק. גילוי זהותו של המזיק ייחשב כסיפור רכילות.

 

כ"ח שבט

רכילות
זה לעומת זה

תנאי שישי: כשיש דרך אחרת, אסור לספר את הגנאי
כמו באיסור לשון הרע, אסור לספר רכילות אפילו כשמכוונים לתועלת אם אפשר להשיג מטרה זו באמצעים אחרים.
כמובן, שהגישה הישירה היא הקלה לביצוע ביותר, כאשר מודיעים לקורבן המיועד על התכנית הנרקמת נגדו ומאפשרים לו להתגונן מפניה, אך התורה רואה זאת כמוצא אחרון בלבד. במידת האפשר חייבים להגן על הקורבן מבלי שהלה אפילו יחשוד שמישהו מתכונן להרע לו. (אפשרות זו אינה מעשית כאשר חשוב שהקורבן המיועד ידע לעמוד על המשמר מפני נזק הצפוי לו מיריבו כעבור זמן).
מובן שיש גבול למאמצים הנדרשים מאיתנו כדי להגן על זולתנו מפני נזק כאשר הוא מסוגל להגן על עצמו בכוחו – הוא. אם נדרש מאיתנו – כדי למנוע את מעורבותו של הקורבן המיועד – להקדיש זמן בלתי סביר וכוחות בלתי נלאים, יהיה מותר להודיע לו על הענין כדי שהוא יוכל להתגונן מפניו.