הלכות שבת – הלכות מוקצה – בסיס לדבר האסור – ביטול כלי מהיכנו
בסיס לדבר האסור
חפץ של היתר שהונח על גביו דבר מוקצה על מנת שיהיה מונח עליו בשבת, נעשה החפץ התחתון בסיס לדבר האסור הנמצא על גביו ואסור לטלטל בשבת אף את כלי ההיתר.
ואף אם בשבת נפל המוקצה מן הבסיס או שניטל המוקצה מעל הבסיס, נשאר הבסיס באיסורו, ואין לטלטלו עד לצאת השבת. [והטעם: מיגו דאתקצאי בין השמשות אתקצאי לכוליה יומא = פירוש: היות ובכניסת השבת היה החפץ אסור בטלטול, איסור זה חל לכל השבת].
אדם שהניח דבר מוקצה על גבי חפץ של חברו שלא מדעת הבעלים, ואילו הבעלים היו יודעים מכך לא היו מסכימים, אין החפץ ההיתר נעשה בסיס.
אם לא היתה בכוונתו שדבר המוקצה יהיה על גבי ההיתר בשבת אלא ששכחו שם, אין החפץ המותר נעשה בסיס לדבר האסור.
דבר מוקצה שאין בו חשיבות לעומת הבסיס עליו הוא מונח [כגון קליפות המונחות על גבי שולחן] אינו עושה את החפץ לבסיס לדבר האסור, ואפילו כשהניח את המוקצה בכוונה.
דלת של חדר שתלוי עליה דבר מוקצה אינה נאסרת מדין בסיס לדבר האסור, מכיון שעיקרה של הדלת נועד לסגירה ופתיחה לחדר ואין היא נטפלת לדבר המוקצה להיות לו לבסיס.
דין בסיס לא נאמר דווקא כשהחפץ נמצא מלמעלה על גבי חפץ ההיתר, אלא בכל מצב בו ההיתר מחזיק את דבר המוקצה הרי הוא נעשה כבסיס למוקצה. ולכן שולחן שיש בו מגירה שבתוכה יש דברי מוקצה, הרי שהשולחן בסיס לדבר המוקצה.
מוקצה המונח בכיסי הבגד לפעמים נאסר הבגד מדין בסיס ולפעמים לא נאסר, והדבר תלוי בסוג הכיס ואופן חיבור הכיס לבגד.
אין הבסיס נאסר בטלטול אלא אם כן הניח את המוקצה על דבר ההיתר על מנת שהיתר ישמש את המוקצה – כגון: שמניח את הפמוטות של נרות השבת על גבי השולחן מערב שבת, שיש לו צורך שהשולחן יחזיק את הנרות שלא יהיו מונחים על הרצפה, ובמקרה זה השולחן נעשה בסיס לנרות, ויהיה אסור להזיזו בשבת.
אמנם, אם המוקצה משמש את ההיתר – וכגון: שהניח אבן על גבי דפים שלא יעופו ברוח, או שכיסה עם אבן את הכוס בשביל שלא יתלכלך המשקה – אין ההיתר נעשה לבסיס, ומותר יהיה לטלטלו בשבת לאחר שיפיל את המוקצה ממנו.
פמוטות שהדליקו בהם את נרות השבת, אפילו הניחו "על גבי הפמוט" מערב שבת דבר היתר , אסור לטלטל את הפמוטות בשבת אף לאחר שכבו הנרות, ואין הפמוט נחשב כבסיס לדבר המותר והאסור , מאחר והפמוט נועד עבור השלהבת של הנרות, ונר השבת חשוב לו יותר מההיתר.
הוא הדין, אם יש לו מגש שנעשה במיוחד עבור נרות השבת, ונוהג באופן קבוע להניח את פמוטות נרות השבת על מגש זה, לא יועיל מה שיניח מערב שבת דבר היתר על המגש, ויהיה אסור לטלטל מגש זה בשבת.
הניח מערב שבת את פמוטות נרות השבת על גבי מגש סתמי , או על גבי השולחן עצמו, והניח – מערב שבת – על גבי השולחן או המגש דבר היתר הנחוץ לו לשבת (כגון חלות, יין לקידוש, או כלי סעודה, או כל דבר בעל חשיבות), מותר לטלטל את השולחן או המגש שעליו הונחו הפמוטות לאחר שכבו הנרות, אם צריך למקומם, משום שנחשבים כבסיס לדבר המותר והאסור.
אמנם, אין לטלטל את המגש הנ"ל לצורך הפמוטות שלא ישברו או שלא יתקלקלו, משום שמותר לטלטל בסיס לדבר המותר והאסור רק לצורך גופו או מקומו ולא מחמה לצל.
הניח את נרות השבת על גבי השולחן ולא היה על גבי השולחן בכניסת השבת גם דבר היתר, נעשה השולחן בסיס לדבר האסור, ואין לטלטלו אף לאחר שכבו הנרות. אמנם, מותר לפתוח את השולחן בשביל להוסיף או להסיר את החלקים המגדילים את השולחן, וזאת בתנאי שהחלק שעליו מונחים הפמוטים לא יזוז ממקומו.
הוא הדין שמותר לפתוח ולהשתמש במגירה המחוברת לשולחן, מאחר והמגירה לא נחשבת כבסיס.
מגירה שיש בה דברים האסורים בטלטול [כגון: כסף, אבקות אפיה, כלי כתיבה וכדומה], אין לפתוח או לסגור אותה בשבת, מאחר ונחשבת כבסיס לדבר האסור.
היו במגירה ביחד עם דברי המוקצה חפצי היתר החשובים יותר מדברי האיסור, דין המגירה כבסיס לדבר המותר והאסור, ויהיה מותר לפותחה ולסוגרה בשבת.
מגירה שיש בה דברי מוקצה חסרי חשיבות, כגון: מטבעות קטנות שאין אדם מחשיבים, או מספר מסמרים וכדומה שאינם בעלי חשיבות אצל האדם, אין המגירה והשולחן נעשים בסיס למוקצה, ומותר יהיה לפתוח או לסגור את המגירה, וכל שכן שמותר לטלטל את השולחן.
היו במגירה כלים שמלאכתם לאיסור [כגון: פטיש, מברג, מחטים וכדומה] שעל פי דין מותר לטלטלם לצורך גופם או מקומם, דין המגירה כדין המוקצה, ועל כן מותר לפתוח ולסגור את המגירה בשביל להכניס או להוציא דבר מה, וכן מותר לטלטל את השולחן לצורך גופו או מקומו.
מוקצה המונח במגירה על גבי חפץ היתר, לא מפני שרצונו בכך אלא מחמת חוסר מקום במגירה, מותר בשעת הצורך לנער את המוקצה מההיתר ולטלטל את חפץ ההיתר.
היתר זה הוא אף כאשר המוקצה חשוב ויקר יותר מדבר ההיתר, מאחר ולא הונח בכוונה לא נעשה דבר ההיתר לבסיס.
לפיכך, תיק או ילקוט של בית הספר שיש בתוכן מחברות שעל גביהם הניח את הקלמר עם דברי המוקצה שבו, בעת הצורך מותר למשוך את המחברות בכדי לקרוא בהם בשבת.
כיס שבבגד שנתן בו בכוונה תחילה מערב שבת דבר מוקצה על מנת שישאר בו כל השבת, או אפילו יש בכיס גם דבר היתר אך המוקצה חשוב לו יותר מההיתר [מצוי בבגד שלובשים בימות החול שיש בו את הארנק וכד' שאין בכוונתו להוציאו בשבת מהבגד], הרי שהבגד נעשה בסיס לדבר האסור, ואין לטלטלו או ליתן דבר מה בכיס בשבת.
היה בכיס דבר מוקצה עם דבר היתר החשוב לו יותר מאשר המוקצה [וכגון: שהיה בכיס ארנק עם צרור מפתחות של הבית], הרי שהכיס נחשב כבסיס לדבר ההיתר והאיסור, ומותר לטלטלו או לקחת מתוכו את דבר ההיתר. ואם אפשר ינער את המוקצה מהכיס קודם טלטול הבגד.
בגד שבכיסו נמצא דבר מוקצה, דין הבגד:
אם הכיס שבו מונח המוקצה נוצר על ידי תפירת חתיכת בד על גבי הבגד עצמו כך שהבגד משמש דופן לכיס [כפי שרגילים לעשות בכיסי חולצות וכדומה], נעשה הבגד כולו כבסיס לדבר האיסור, ויהיה אסור לטלטל את הבגד גם לאחר שהוסר המוקצה מהכיס. אך כשהכיס הוא בפני עצמו ומחובר בשפתיו אל הבגד, ואין הבגד משמש לו כדופן [כדוגמת כיסי המכנסים או החליפות], אין הבגד נעשה בסיס למוקצה, אף על פי שהכיס נחשב כבסיס לדבר האסור
כיס המחובר לבגד רק דרך שפתיו ואין הבגד דופן לכיס, ובכיס מונח דבר מוקצה, אין הבגד נעשה בסיס למוקצה אע"פ שהכיס נחשב כבסיס, ולכן:
אם צריך ללבוש את הבגד או לטלטלו, ינער את הבגד! ע"מ שהמוקצה יפול מאליו, ולא יהפוך את הכיס עצמו בידיו! מכיון שהכיס בסיס למוקצה ואין לטלטלו, ולאחר מכן ילבש את הבגד.
אם לא ניתן לנער את המוקצה [מחשש שמא ישבר, או שלובש את הבגד ולא יכול לפשוטו משום כבוד הבריות, או שמתבייש לנער את המוקצה מכיסו בפני אנשים וכדומה] מותר לטלטל את הבגד (במקום שיש עירוב) אע"פ שהמוקצה נמצא בכיס, וכשיגיע למקום בו יוכל לנער את המוקצה, ינערנו שם.
נמצא המוקצה בכיס הקטן המיועד למטבעות התפור בתוך כיס גדול, דין הכיס הגדול כבסיס שאין לטלטלו ולנערו כדלעיל, והבגד איננו בסיס.
שכח את נרתיק התפילין מעל נרתיק הטלית, וצריך את הטלית בשבת, הטוב ביותר שימשוך את הטלית מהנרתיק מבלי לטלטל את התפילין, קשה לו או שצריך גם את נרתיק הטלית, מותר לו להזיז את נרתיק התפילין עם התפילין שבו, בכדי להוציא את הטלית שתחת התפילין.
ביטול כלי מהיכנו
חכמינו זכרונם לברכה אסרו לתת בשבת חפץ מוקצה על גבי חפץ שאיננו מוקצה, משום שעל ידי כך לא יוכל לטלטל כעת את חפץ ההיתר בשבת, ומבטל אותו משימושו – דבר זה נקרא בהלכה "מבטל כלי מהיכנו" (דהיינו: מבטל כלי מתשמישו).
לפי זה, אם רואה שחפץ מוקצה הולך ליפול ולהנזק, אסור לתת תחתיו כלי על מנת שהמוקצה יפול לתוכו, שהרי בכך מבטל הוא כלי מהיכנו.
כגון, אם רואה שהמוקצה הולך ליפול ולהינזק, יקח מגש ויניח עליו דבר היתר, וכשיפול המוקצה על המגש, יחשב המגש כבסיס להיתר ולאיסור ואין כאן ביטול כלי מהיכנו, שהרי עדין המגש מותר בטלטול.
קליפות, עצמות וגרעיני פירות ושאר דברים האסורים בטלטול, לכתחילה לא יתנם על גבי צלחת משום שמבטל כלי מהיכנו, אלא בתחילה יניח בצלחת כפית או דבר מאכל, ורק לאחר מכן יתן את הקליפות וכדומה בצלחת.
צלחת המיועדת לזרוק לאשפה, כצלחת חד פעמית וכדומה, אין בה דין מבטל כלי מהיכנו ומותר להניח בה מוקצה אף ללא דבר היתר.