לא קמו לה, ליהדות-תימן, היסטוריונים וכותבי רשומות שיעלו על ספר את דברי ימיה לדורות.

 

כל תולדותיה של גולה זו מצטמצמות ברשימות מקוטעות, ברמזי שירה ופיוט ובציונים של דרך אגב, שנכתבו באקראי אך לא לתכלית היסטורית.

גם בקונטרסים הבודדים בתולדות יהודי תימן ששרדו לנו הם מעיקרם תוכחות מוסר לבני הדור – שעוונותיהם גרמו לתלאותיהם, ואין הפרקים ההיסטוריים אלא יסוד טפל בהם. כל הסוקר היסטוריה זו יווכח שכולה עשויה מקשה אחת של גזירות ורדיפות, שוד ופרעות, גרושים והגליות.

גלגל חוזר של אירועים דומים, דור אחר דור, שמגמתם אחת: דיכוי פיזי ורוחני של עם משועבד בידי שליטיו. כיון שהשנאה הדתית היתה המניע העיקרי לכל שרשרת הגזירות, טבעי הדבר שהן יהיו מלוות תכופות בתופעות של קידוש השם.

יחסי המוסלמים והיהודים

הבנת רקע הדברים: המוסלמים הם אדוני הארץ ושליטי המדינה. הם עובדי האדמה, ולהם כל אוצרותיה וטובה. היהודים הם מיעוט מושפל ומדוכא, אנשי חסות הנתונים לחסדם ולרחמיהם של השליטים, ומעלים מס-גולגולת תמורת “החסות וההגנה” שהשלטון מעניק להם. מעמד תלוש של בעלי מלאכה שקיומם תלוי בגוי.

המוסלמים הם אנשי השעה וההווה, ואילו היהודים אנשי העבר והעתיד: ניזונים מזכרונות הפאר של העבר ומתנחמים בגאולת העתיד.

אם כלפי חוץ ולמראית העין נראו היהודים נדכים ושפלים, הרי בנפשם פנימה היו זקופי-קומה ובני-חורין: הם עם סגולה ובני שרה הגבירה – לעומת הישמעאלים בני הגר השפחה. דתם – דת האמת, ותורתם – תורה מן השמים. כולם בני תורה ולימודי-ה’, יודעי ספר ונוחלי עולם הבא. ואילו המוסלמים – רובם ככולם נבערים, עמי הארץ ואנאלפאביתים.

מבחינה תרבותית היו אלה שני עולמות רחוקים. תרבות חילונית משותפת, שתקרב את שני העמים זה לזה לא היתה קיימת. כל תרבות המדינה היא תרבות של דתות: התורה והקוראן.

היהודי ראה בתורה את יסוד קיומו, ומשום כך הפריש את עצמו מתרבות עם הארץ מחשש שתדיחנו מדרך היהדות (כדוגמה יכולה לשמש שפת המדינה: יהודים דיברו ערבית והגו בספרות היהודית-ערבית שנתחברה בימי הביניים, אך רק מעטים התירו לעצמם ללמוד את האותיות הערביות והכתב הערבי).

הרגשת העליונות שקיננה בלב היהודי, בצד דביקותו העזה ביהדותו, עמדו לו בעת רעה נגד פיתויי האויב ומדוחיו. השמד שימש בידי המוסלמים פיתיון והם ניצלוהו בכל שעת כושר: ליהודים רעבים בימי בצורת ורעב – תמורת לחם להחיות נפשם; לחייבי מיתות בית דין – כאלטרנטיבה לגזר דין המוות שהוטל עליהם, ולפושעים – חלף קנסות ומאסרים שנגזרו עליהם.

אין לכחד כי נמצאו יהודים שלא עמד בם רוחם, ונפתו אחרי טובת השעה החולפת, אך אלה היו קומץ קטן.
קהל תימן ככלל, עמד בכל מבחני השמד, ויצא מהם מחוסן ומחושל באמונתו.

 

באדיבות אתר "אור החיים"