ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת ויקהל פקודי – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם" (לה, א)

פירש"י למחרת יום הכפורים. יש לומר בדרר צחות, דהנה בעוונותינו הרבים ישנם אנשים באחינו בני ישראל שביום הקדוש באים לבית הכנסת, ומתפללים ומתענים ומתוודים, ועושים את כל מצות היום כדת וכדין כצדיקים ממש, אבל למחרת יום הכפורים שוכחים כל מה שעשו אתמול, וחוזרים לסורם לחיי היום יום. זהו מה שאומר הפסוק "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל – למחרת יום הכפורים – ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם" שגם למחרת יום הכפורים חייבים לקיים את כל התורה ולא רק ביום הכיפורים…. (עוללות אפרי ם)

 

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלהם אלה הדברים אשר צווה ה' לעשות אתם. ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' כל העושה בו מלאכה יומת" (לה, א-ב)

מדוע נסמכו המלים "ויקהל משה" לסיום הפרשה הקודמת, המדברת על קרני ההוד בפניו של משה? הסביר בעל הטורים: שנסמכה פרשת השבת לכתוב "כי קרן עור פניו", לרמז למה שאמרו חז"ל (בראשית רבה יא): "אינו דומה מאור פניו של אדם בשבת כבחול". מתוך דבריו ניתן להסביר את טעם הדין הנוהג בשבע ברכות, שמברכים בשבעת ימי המשתה של החתן והכלה. הדין הוא, שבכל סעודה בשבעת הימים שרוצים לברך בה את אותן שבע ברכות, צריך שיהיו בה פנים חדשות – אורח חדש, שעדין לא היה בסעודות המשתה הקודמות. אמנם דין זה חל רק בימות החול, ואילו בשבת מברכים שבע ברכות גם בסעודה שאין בה פנים חדשות. ומפני מה שונה דין השבת משל שאר הימים? מפני שאינו דומה מאור פניו של אדם בשבת כבחול – בשבת מקבל כל אדם מישראל מאור פנים אחר, וממילא כל אחד ואחד הריהו בבחינת פנים חדשות. (שפת אמת)

 

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל … ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם" (לה, ג)

יש לדייק מדוע ציוה משה רבינו על מצות שבת מיד אחרי מעשה העגל. אפשר לפרש על פי דברי הגמרא במסכת שבת (קיח, ב): "כל המשמר שבת כהלכתה אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו". אם כן, משה רבינו הקהיל את עם ישראל אחר מעשה העגל ואמר להם אתם חטאתם חטאה גדולה, שעבדת ם עבודה זרה, לכן עכשיו תשמרו שבת כהלכתה וה' ימחל לכם. (שארית יעקב)

 

"שבת שבתון לה' כל העושה בו מלאכה יומת" (לה, ב)

בליל שבת אחד, נתקלו יהודי בריסק שבאו להתפלל בבית־הכנסת הגדול, ביהודי שעמד בסמוך לפתח בית־ הכנסת והציע עיתונים למכירה. המתפללים היו שומרי שבת, אולם היו כמה שהתפתו בשבתות הבאות להביא עמם כסף, ורכשו בעיצומה של השבת את העיתונים מידי הרוכל. כשנודע דבר הפירצה, שלח רבי יצחק זאב מבריסק להזהיר את האיש, אולם הלה התעלם מאזהרותיו ועמד במריו. לאחר תקופה הזדמן למקום מגיד מישרים, וכששמע מהרב על הפרצה החמורה בקדושת השבת, נשא דברים נחרצים על חשיבות שמירת השבת, ובסיום דבריו פתח את ארון הקודש והחרים בקול גדול את מוכר העתונים הרומס ברגל גסה את כבוד השבת. בליל השבת הקרובה, עסק אותו פורץ גדר כהרגלו במכירת העיתונים, ולאחר סעודת השבת יצא לטייל מעט ולשאוף אויר לאחר הסעודה הדשנה שאכל, אלא שבשעה שחזר לביתו נתקף בכאבים עזים בבטנו, ולאחר רגעים מספר נבקעה כרסו ונפח את נשמתו, ותהום כל העיר.

 

"וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה'" (לה, ב)

יש מפרשים שמביאים לפרש את הפסוק "יהיה לכם קודש" עפ"י דברי הגמ' "חציו לה' וחציו לכם" שהפסוק מזהיר שגם ה"לכם" יהיה קודש, שכשמענג את עצמו בשבת שיהיה זה "לכבוד שבת" ולא לכבוד עצמו. בספה"ק "תולדות יעקב יוסף" (פרשת כי תבא אות א) מביא בשם הבעש"ט, "שמעתי ממורי": משל לבן מלך שנשתלח למרחקים לכפר אחד שדרים שם אנשים נבערים פחותי ערך, בהאריך הזמן שמה, הגיע יום אחד מכתב מאביו המלך. רצה בן המלך לשמוח בו מאד, אך חשש מבני הכפר שילעיגו עליו באומרם מה יום מיומים ושמחה מה זו עושה. מה עשה בן המלך, קרא לבני הכפר וקנה להם יין ושאר מיני יין המשכרים עד ששמחו העם ביין, והתחילו כולם לרקוד ולשמוח, הם על היין והמעדנים והוא על שמחת המכתב מאביו, ודפח"ח. והנמשל מובן, כי הנשמה שמחה עם בוא השבת, אבל מה תעשה שהגוף אינו מבין לשמחה זו מה היא עושה, לכן נותנים סעודה טובה לגוף, ואז הגוף שמח מחמת האוכל והנשמה שמחה על השבת. (ציוני תורה)

 

"וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון" (לא, ב)

״יציאות השבת שתיים שהן ארבע״ (שבת ב, א). ההוצאות שיהודי מוציא לכבוד שבת יוחזרו לו בחזרה בתוספת ריבית, כפליים – ״שתיים שהן ארבע״. (מאוצרנו הישן) א"ה: זה לשון הזוהר הקדוש (שמות, פקודי עמ' רנה) "ההוא בר נש דאכיל ושתי וחדי, כל מאי דאפיק למיכל ולמשתי, הוא ילונו לקודשא בריך הוא בהלואה, ואיהו יהיב ליה כפלי כפלים, מכל מה דאפיק בהאי . " פירוש: אותו האדם שאוכל ושותה ושמח, כל מה שמוציא לאכול ולשתות, הוא ילוונו לקדוש ברוך הוא בהלוואה, והוא יתן לו כפלי כפלים מכל מה שהוציא בזה. וכך לשון הפייטן בזמר 'ברוך א-ל עליון' ליום שבת 'ואשרי כל חוכה (מחכה) לתשלומי כפל'.

 

"לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" (לה, ג)

מדוע הזכירה התורה דוקא מלאכה זו, מכל המלאכות האסורות בשבת? באר ה'שער בת רבים': השבת היא זכר למעשה בראשית. היא יום מנוחה לאחר הבריאה שהיתה בששת ימי המעשה. האש כלל לא נכללה בבריאה של ששת ימים אלו – האש נבראה רק במוצאי שבת, ומשום כך היה מקום לטעות ולחשוב, שהדלקת אש איננה נכללת בין המלאכות שמצווים אנו להמנע מהן. על כן הוצרכה התורה לומר על מלאכה זו בפרוש: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת".

 

"לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" (לה, ג)

המגיד רבי יעקב מדובנא, הלך פעם בשבת ברחוב היהודים בברלין, והנה לקראתו יהודי משכיל המטייל ברחוב ועשן עולה מפיו. פנה אליו המגיד ושאל: "שמא שכחת כי שבת היום?" והלה השיב בעזות מצח: "יודע אני ששבת היום, ויודע אני גם שהתורה אמרה לא תבערו אש, ואף־על־פי־ כן אני מעשן היום." השיב לו המגיד מנה אפים: "רואה אני שאיש אמת אתה, ואינך מנסה לסובב בכחש את־ מעשיך, ואם־כך תמה אני, מה לאיש אמת כמותך להתהלך עדין בעולם השקר? והלא מקומך בעולם האמת…"

 

"לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" (לה, ג)

הרה"ק רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצה זיע"א, היה צם בכל יום במשך ארבעים שנה. בסוף ימיו החל לצום גם בשבתות (כך היה עושה גם רבי יהודה החסיד – שולחן ערוך רפח, ג). פעם הוכיח הרבי יהודי שעישן בשבת. אמר לו המעשן, גם הרבי מחלל שבת שהרי הוא מתענה בו. השיב לו הצדיק: אינו דומה חילול שבת שלי לשלך, אתה עלול חלילה לגרום שגם אחרים יעשו כמוך, ואילו אני איני חושש שמא ירצו אחרים לעשות כמוני.

 

״לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת״ (לה, ג)

בכל ימות השבוע צריך האדם להבעיר את לבו באש הדבקות והאהבה לה', ובבוא השבת שלהבת נפשו תהא עולה מאליה. זו הדרך הנכונה, ולא שהאדם ישקע בימי המעשה בחומריות ויצטנן, ורק כשתבוא השבת יצטרך להתחיל ללבות אש בגחלים העוממות. (חתם סופר)

 

"לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" (לה, ג)

כתב השל"ה הק', רומז לאש המחלוקת ואש הכעס שצריך האדם להזהר שלא לבער אותו עולמית, ומכל שכן ביום שבת קודש שאין בוער אש של גיהנם. והכועס בשבת או עושה מחלוקת בחייו, גורם להיות הגיהנם בוער בו. לאחר פטירתו של כ"ק האדמו"ר בעל "יסוד העבודה", לא יכלו החסידים להכריע מי מצאצאיו ימשיך את עול ההנהגה, כי כולם היו ראויים לאותה איצטלא, ומשום מעשה שהיה קיבלו עליהם את מרותו של הרה"ק בעל ה"דברי שמואל". הצדיק בעל דברי שמואל היה מהדר באופן מיוחד במצוות נרות חנוכה, מחמת חביבות הנס, והדבר בא לידי ביטוי במשך כל השנה כאשר היה עסוק וטרוד בהכשר המצוה, כשהיה עומד על סדר כתישת הזיתים ובדק והשגיח בזהירות יתירה להוציא מהם שמן זית זך מובחר בלא שמרים, וכן היה מכין את הפתילות בדביקות עצומה, וכל שכן בשעת ההדלקה היו פניו בוערים כלפידים ומדליק את הנרות בדביקות עצומה בל תתואר. שנה אחת נסע לשהות בצל זקנו לשבת חנוכה, שם התאכסן בחדר הסמוך לבית המדרש. כאשר הגיע בערב שבת בעוד היום גדול, התחיל להכין את הנרות ביגיעה ובדביקות כדרכו בקודש. כשכבר הכל היה מוכן ומזומן, עלה לבית דירת זקינו בעל "יסוד העבודה" כדי להביט בו בעבודתו הקדושה בהדלקת המנורה ובסיומה ירד לבית המדרש כדי להדליק את הנרות שלו. ואולם בנתיים אירע דבר בלתי צפוי: הגיע מאן דהו לבית המדרש ונזכר שעדיין לא הדליק נרות חנוכה כמצות חז"ל, ומכיון שראה את המנורה עם הנרות המוכנים, לא חשב הרבה ובירך עליהם והדליקו… בעל ה"דברי שמואל" ניגש ונוכח לראות שכבר הדליקו את נרותיו, הוא לא כעס אלא הגיב ברוגע: "הנני רואה שכבר הדליקו את הנרות" ומיהר לחפש אחרי נרות אחרים ולא מצא אלא נר אחד של חלב בלבד, מיד נטל את הנר ואמר בנועם, השעה מאוחרת, הבה נדליק נר איש וביתו", ויותר לא דיבר מילה על מה שאירע. משראו זקני החסירים גדלות זו כיצד אחרי כל יגיעתו וטרחתו בהכנת הנרות, לא הדליק את נרותיו ולא בא לכלל כעס, החליטו כולם פה אחד שהוא הראוי לאותה איצטלא להמשיך ולפאר את השושלת הקדושה של בית סלונים.