מאמר לחנוכה מאת מרן הגאון הגדול רבי שלמה קורח זצוק"ל
מספרו "יש בורא עולם" עמוד קי'
בכל יום משמונת ימי חנוכה בתפילת שמונה עשרה ברכות, אנו אומרים "על הנסים", דנת את דינם… מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים וכו'.
בהודאה זו מפורש, שהמעטים היו צדיקים והרבים היו רשעים. הוי אומר כי גם נס אין הקב"ה עושה אלא במשפט צדק. בעינינו חשוב נס, שיגברו חלשים נגד גבורים ומעטים כנגד חלשים, בשרירות לב. אבל כלפי שמים אינו אלא דין שכך צריך להיות ועל כן נאמר גם "דנת את דינם".
ויסוד זה מפורש במסכת ע"ז (יח ע"א) אי לא אתעביד בה אסורא מתעביד ניסא, אי עבדה איסורא לא אתעביד ליה ניסא עי"ש הענין במלואו.
כמות ואיכות. מיעוט ורוב משתרע בכל חלקי ההלכה המחשבה והטבע. בשמות נאמר "לא תהיה אחרי רבים לרעות, אחרי רבים להטות" (שמות כג, ב) אע"פ שבכל דיני איסור והיתר וגם דיני נפשות הדין הוא, להלך אחר רבים, מ"מ לְרָעוֹת מפורש, אין הרבים קובעים כי גדר הרבים אינו משום שהם רבים הם צודקים ועמם האמת, אלא כיון שחייבים להחליט על דרך, נתנה לנו התורה רשות להלך ע"פ הרוב.
וכיון שכך, לרעות אין לנו רשות לילך אחר הרוב, כיון מה שנקבע על פי התורה והשכל שהוא רע, אין רעותו משתנה או מקבלת צידוק משום שאחריו יש רוב.
ויסוד זה הוא שכלי ומקובל על כל האומות, מה שיחשב לרע לא יעשו בחירות ויקבעו לא להלחם בנפשם ולבטל מדינתם ועצמאותם, אם יכריע הרוב.
וכן לא יחליטו ע"פ הרוב, להתיר גניבה ורצח וכל כיוצא בזה של הדרך, והזכרתי נקודות שאין חולק עליהם בין הבריות, אך להרע לישראל תמיד הסכימו רוב או כל העם, ולכן המצרים כולם נענשו ולא רק פרעה, משום שהעם רובו או כולו הסכים להרע לישראל, "ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו הבה נתחכמה לו וגו'" ולא נזכר שקמו בני עמו, וערערו על דבריו, וכמו שאנו רואים לאמר בהגדת פסח, "ויתיעצו על ישראל הוא ועמו בעצה אחת", וכך עשו כל צוררי ישראל בכל הדורות לקבל הסכמת עמם להרע.
האם יעלה על דעת בן אדם, שמשום שהיה לפרעה ולכל הצוררים רוב, נחשבו מעשיהם לצודקים ומעשה של אמת? על כן עם ישראל נצטוה במעמד הר סיני ששום רוב לרעות לא יקבל ולא יקובל.
וכל הבריאה בטבעיותה מראה על יסוד זה, בכל בריאתה וסדריה והקיים בה, וכי חול הים שהוא יותר מן הכסף והזהב גדלה חשיבותו?
וכי הקוצים והברקנים הנמצאים בכל מקום וזוית, מעלתם גדולה מן השושנים והורדים, וכבר הבורא ברוך הוא לעד קבע טבע ברור לעיני כל מתבונן, ממנו יקיש הליכותיו והנהגותיו בינו ובין חבריו בינו ובין אדם למקום.
גם הרוחניות אינה נמדדת לא בכמות ולא בגודל, המצוה הקלה ערכה כחמורה, ועל כן אמרו: הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של המצות (אבות פ"ב מ"א) משום שמדידת השכר ברוחניות אינו לפי כמויות וממדים, אלא לפי עומק זכות ואיכות הדבר הנעשה בשעת מעשה.
ולכן הודיע נותן התורה ברוך הוא לעד, "לא מרובכם חשק ה' בכם ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים" וגו' (דברים ז, ז).
הוי אומר כי לא רק בטבע הדומם והצומח שהזכרנו איכויותיו השונות, גם בחי יש הבדל בכח בין הארי לכבש, הנמר והצבי, הדוב והכריש, העופות למיניהם נחלקים במספרים רבים, בטבעם בכוחם, ביופים וגם באיכותם, כולל השימוש בהם לצרכי האדם בכל תחום ובכלל זה מאכלים מהם, הצפור היפה השוכנת בארמונות מלכים, ובין החרקים שנרתעים מהם ומחפשים דרך לאבדם מן הארמונות.
כך יש הבדלים עצומים בין בני אדם, יש חכמים גדולים עד מאד, ויש נבערים מדעת, יש בעלי זכרון עצום ויש ששוכחים אחר יום ושעה, בעלי תפיסה חדה ועמוקה, ויש שטחיים ביותר.
בעלי מזג נוח וטוב, ויש מהירי חימה ורעים בלבבם, יש גבורים מאוד, ויש חלשים שנער יהדפם, ומה שיש בפרט יש בכלל, יש עמים גיבורים או טובים יחסית, ויש עמים נחשלים או רעים.
אך ההבדל בין הטבע שאינו מדבר, שא"א לשנותם, שאי אפשר להפוך החול לזהב ויהלומים, והשועל הכבש לאריה, או הֶחוֹחַ לשושנה, אך אדם רע ופרא אפשר לשנותו לטוב ולנוח, אפשר וצריך לחנך כל פרט ופרט וכן כל אומה ואומה.
ומכאן בא הכרח לנתינת תורה מן השמים, להדריך הברואים לעשות הטוב והישר בעיני א-להים ואדם לידע מה טוב ומה רע.
וניתנה התורה לאלה שהם המעט מכל העמים, שהסכימו לכך, ואומות העולם לא הסכימו, כפי שדרשו רבותינו "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתא מרבבות קודש" וגו' (דברים לג, ב') מלמד שחיזר על כל האומות לקבל התורה ולא רצו, אך ישראל אמרו "נעשה ונשמע".
ותולדות העמים הוכיח דברי חז"ל שהרי יסדו להם דתות כפי מה שרצו, אין הרבה מגבלות ודרישות מה אסור ומה מותר בכל שעה ושעה, דתות קלות ונוחות לקיום, ולא גמרו אומר שאם כבר רוצים דת הרי בין כך אינם מכחישים עד היום שהיה מעמד הר סיני ונתנה תורה מן השמים, ולמה לא קיבלו אותה כדקדוקה, אלא התחכמו לעשות שינויים כי כבד עליהם העול הזה.
תמיד נזכרתי, כך טבעו של העולם, שהרי החול רב מן הפנינים והזהב, והחוחים והברקנים רבים מן השושנים, וטבע זה כאמור לעיל נוהג גם באדם המדבר בינו ובין חבירו ובין אומה וארץ.
ואין הכמות מהוה שום מדידה לאיכות או אמת, ובדרך כלל, טבע העולם הוא בהיפך בכל ענין, ככל שהאיכות זכה יותר, מתמעטת יותר כמותה.
וכך כשתראה אפילו בתוך עם ישראל עצמו רבים התועים בדרך השקר, לעומת מיעוט, אין בעובדה זו שום קנה מדה של רוב ומיעוט. האמת, כפי שכבר הזכרנו, תתקים מכח עצמה, אפילו יחיד מול כל הבריות בתבל, האמת היא השופטת של עצמה ואינה פרי הסכמת רבים.