לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום רביעי כ"ה אלול תשע"ט

מסכת מעילה דף ח'

דף ח' ע"א

פרק שני – חטאת העוף

חטאת העוף – מועלין בה משהוקדשה. נמלקה – ניתוסף בה קדושה שהיא נפסלת אם נגע בה טבול יום או מחוסר כפורים, ובלינה. הוזה דמה – חייבין עליו משום פיגול נותר וטמא, שהזאה של עוף היא במקום זריקה בבהמה, ואין בה מעילה, שמכיון שהוזה דמה יש בה היתר לכהנים.

דף ח' ע"ב

תנאים נחלקו בדין טבול יום: לאבא שאול – הוא תחילה לענין קודש, שהוא ראשון ועושה את הקודש שני, ואותו שני עושה שלישי ורביעי בקודש. והוא פוסל את התרומה. לרבי מאיר – הוא מטמא את הקודש, שהוא עצמו שני ועושה לקודש שלישי, והשלישי עושה רביעי. ופוסל את התרומה. ולחכמים – כשם שהוא פוסל משקה תרומה ואוכלי תרומה, ואינו מטמא אותן, כך הוא פוסל משקה קודש ואוכלי קודש.

ומן התורה הכל מודים שהוא פוסל את הקודש ואינו מטמא – אלא שלאבא שאול עשו חכמים מעלה בקדשים שיהא כראשון, ולרבי מאיר עשאוהו כאוכל שני, ולחכמים לא עשו בו מעלה שמכיון שטבל הוקלש טומאתו, לפיכך הוא פוסל ואינו מטמא.

כשם שזריקה מועלת ליוצא להוציאו מידי מעילה – כך הזאה בחטאת העוף שיצא מועלת להוציאה מידי מעילה, אע"פ שאסורה באכילה.

מיצוי חטאת העוף – לרב הונא בשם רב אינו מעכב, שמכיון שהוזה, אע"פ שלא מיצה, נעשית מצותו ויצא מידי מעילה, וחייבין עליו משום נותר וטמא, וגם יצא ידי חובתו שאינו מעכב הכפרה. ולרב אדא בר אהבה בשם רב הוא מעכב, שלא יצא ידי חובתו ולא נתכפר ולא הוקבע החטאת בפיגול ונותר וטמא אע"פ שהוזה, עד שיעשה מיצוי.

שיירים של מנחה שחסרו בין קמיצה להקטרה מעכבין – שנאמר 'מסלתה ומשמנה על כל לבונתה', פרט שחסרה סלתה, וחסרה שמנה, וחסרה לבונתה.

*************

יום חמישי כ"ו אלול תשע"ט

מסכת מעילה דף ט'

דף ט' ע"א

אחד חטאת העוף ואחד עולת העוף שמלקן ומיצה דמן חוץ למקומן – פסול ואין בו כרת. חוץ לזמנן – פיגול וחייבין עליו כרת. ולסובר שמיצוי חטאת העוף אינו מעכב, לא פיגל במיצוי אלא בעולה, לפי שאין בה הזאה והמיצוי מעכבת בה, אבל בחטאת אינו מפגל אלא בהזאה ולא במיצוי.

תנאים נחלקו בדעת רבי ישמעאל – אם מיצוי בחטאת העוף מעכב או לא.

עולת העוף – מועלין בה משהוקדשה. נמלקה – הוכשרה ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה. מיצה דמה – חייבין עליו משום פיגול נותר וטמא, שמיצוי בעולת העוף הוא כזריקה בבהמה וכהזאה בחטאת העוף. ומועלין בה עד שתצא לבית הדשן, לפי שכולה כליל ואין בה היתר לכהנים.

פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים – מועלין בהן משהוקדשו. נשחטו – הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה. הוזה דמן – חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא, ומועלין בהן בבית הדשן עד שיתעכל הבשר ויעשה אפר.

העולה – מועלין בה משהוקדשה. נשחטה – חייבין עליה משום פיגול נותר וטמא, ואין מועלין בעורה, שהיא של כהנים, אבל מועלין בבשר עד שתצא לבית הדשן.

חטאת ואשם וזבחי שלמי ציבור – מועלין בהן משהוקדשו. נשחטו – הוכשרו ליפסל בטבול יום, ובמחוסר כפורים, ובלינה. נזרק דמן – חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא, אין מועלין בבשר, שמכיון שנזרק הדם הותר הבשר לכהנים, אבל מועלין באימוריהן עד שיצאו לבית הדשן.

שתי הלחם – מועלין בהן משהוקדשו. קרמו בתנור – הוכשרו ליפסל בטבול יום, ובמחוסר כפורים, שזו היא תחילת עשייתן וחשוב כשחיטה בקדשי קדשים, ולשחוט עליהן את הזבח, שנאמר 'והקרבתם על הלחם' ומכיון שקרמו נקראו לחם. נזרק דמן של כבשים – חייבין על שתי הלחם משום פיגול אם חישב בשעת שחיטת הכבשים לאכול הלחם חוץ לזמנו, ומשום נותר וטמא, ואין בהן מעילה, שיש בהן שעת היתר לכהנים וכבר נעשה מצותן.

לחם הפנים מועלין בהן – משהוקדשו. קרמו בתנור – הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים, ולסדר סדרו על גבי השולחן, שכל זמן שלא קרם אינו קרוי לחם. קרבו הבזיכין, שהם המתירים את הלחם – חייבין עליו משום פיגול שאם חישב בשעת הקטרת הבזיכין הריני מקטיר על מנת לאכול הלחם חוץ לזמנו, הוקבע הלחם בפגול, ומשום נותר וטמא. ואין בו מעילה, שהרי יש בו שעת היתר לכהנים.

המנחות מועלין בהן – משהוקדשו בפה. קדשו בכלי – הוכשרו ליפסל בטבול יום, ובמחוסר כפורים, ובלינה. קרב הקומץ – חייבין עליו משום פיגול נותר וטמא. ואין מועלין בשירים, אבל מועלין בקומץ עד שיצא לבית הדשן כדין אימורי קדשים.

הנהנה מאפר תפוח שעל גבי המזבח: לפני תרומת הדשן – לדברי הכל מועלין בו, שהרי עדיין לא נעשה מצותו. לאחר תרומת הדשן – לרב אין מועלין בו, לפי שכבר נעשה מצותו. ולרבי יוחנן מועלין בו, שמכיון שצריך ללבוש בגדי כהונה כשמוציאו, שנאמר 'ולבש הכהן מדו בד' (ובגדי כהונה הן, אלא שהן פחותין מן הראשונים), בקדושתו הוא עומד ומועלין בו.

דף ט' ע"ב

הצמר שבראשי הכבשים ושער שבזקן התיישים והעצמות והגידים והקרנים והטלפים, בזמן שהן מחוברין יעלו למזבח – פירשו לא יעלו. וכולן שעלו לראש המזבח, ושוב פקעו מעל גבי המזבח, לא יחזיר ואין בהן מעילה. וכן גחלת של עצים שפקעה מעל המזבח, אפילו גחלת שבתפוח שנפלה מן התפוח לאש של מערכה, ואח"כ פקעה הגחלת מן האש של מערכה לארץ, לא יחזיר ואין בה מעילה. אבל אם פקע מצד זה של מזבח לצד אחר שבמזבח יחזיר, ומשמע שמועלין בו אפילו לאחר תרומת הדשן. וגם רב הסובר שאין מועלין באפר תפוח לאחר תרומת הדשן, מודה בגחלת לפי שיש בו מששות. ולרבי יוחנן מועלין גם באפר, ונקט התנא גחלת להשמיענו שאע"פ שיש בה מששות, אם מעל המזבח לא יחזיר.

הנהנה מבשר קדשי קדשים לפני זריקת דמים, ומאמורי קדשים קלים לאחר זריקת דמים – לשיטת רב קרן וחומש שחייב לשלם בשביל מה שנהנה יפלו לנדבה לקרבנות צבור. (וחייב גם להביא אשם מעילות להתכפר בו בשביל שמעל). וללוי יביא מאותו קרן וחומש דבר שכולו קרב למזבח, והיינו קטורת.

הנהנה מדמי חטאת ומדמי אשם, עד שלא קרבה חטאתו – כגון שהפריש מעות לחטאתו או לאשמו, ונהנה מקצתן עד שלא לקח חטאת, אם נודע לו שנהנה מהן עד שלא קרב חטאתו, שעדיין לא קנה החטאת מן הדמים שהפריש, מוסיף קרן וחומש שחייב בשביל שמעל על המעות שניתותרו שלא מעל בהן, ויביא חטאתו מאלו ומאלו. והוא הדין לאשם. ואם כבר קרבה חטאתו עד שלא נודע לו שמעל, ושוב נודע לו, יוליך קרן וחומש לים המלח, שאילו לא קרבה חטאתו עדיין היה מוסיף קרן וחומש זה על דמי חטאתו ומביא בהן חטאת מעילה, אבל עתה שנודע לו לאחר שקרבה חטאתו, הרי מעות של קרן וחומש אלו כחטאת שכפרו בעליה שהולכת למיתה, והמעות ילכו לים המלח שהוא במקום מיתה. ואם כבר קרב אשמו, יפלו המעות של קרן וחומש לנדבת צבור, שכל שבחטאת מתה באשם רועה עד שיסתאב, וימכר ויפלו דמיו לנדבה.

וכל זה לרבי שמעון הסובר שחטאת שכיפרו בעליה תמות, אבל לחכמים הסוברים שאין חטאת מתה אלא אותה שאבדה ונמצאת לאחר כפרה, אפילו נודע לו לאחר שכבר קרב החטאת, המותר יהיה למזבח ולא לים המלח.

וכן בכל קרבנות קדשי בדק הבית – יתן קרן וחומש לבדק הבית, ובקרבנות צבור יתנם לנדבת צבור.

 

 

*************