לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי י"א טבת תשע"ח

מסכת שבועות דף ל"א

דף ל"א ע"א 

דינים נוספים שלמדנו מ'מדבר שקר תרחק': א. תלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחוב לעשיר – לא ישתוק. ב. תלמיד שרואה את רבו טועה בדין – לא יאמר אמתין לו עד שיגמרנו ואסתרנו ואבננו משלי כדי שיקרא הדין על שמי. ג. רב שאמר לתלמידו מנה יש לי אצל פלוני ואין לי עליו אלא עד אחד, בוא עמוד עמו בבית דין שיהא סבור בעל דין שאתה בא להעיד ויודה אמת – לא יעשה כן. ד. הנושה בחבירו מנה, לא יאמר אטעננו במאתים כדי שיודה לי במנה, ויתחייב לי שבועה, ואגלגל עליו שבועה ממקום אחר. ה. הנושה בחבירו מנה וטענו מאתים, לא יאמר אכפרנו בבית דין ואודה לו חוץ לבית דין, כדי שלא אתחייב לו שבועה ולא יגלגל עלי שבועה ממקום אחר. ו. ג' שנושים מנה באחד – לא יהא אחד בעל דין ושנים עדים כדי שיוציאו מנה ויחלוקו. ז. שנים שבאו לדין, אחד לבוש סמרטוטין ואחד איצטלית בת מאה מנה – אומרים לו לבוש כמותו או הלבישהו כמותך. ח. לא ישמע הדיין דברי בעל דין קודם שיבא בעל דינו. ט. לא יטעים בעל דין דבריו לדיין קודם שיבא בעל דינו. וי"א שדין זה למדנו מ'לא תשא', שאנו קורים 'לא תשיא'.

'ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו' – לרב זה הבא בהרשאה, ולשמואל זה הלוקח שדה שיש עליה עסיקין.

מה ששנינו בסיפא ששבועת העדות אינה נוהגת אלא בראוין להעיד  – לרב פפא: להוציא מלך שאינו מעיד, אבל משחק בקוביא שמן התורה כשר להעיד חייב. לרב אחא בר יעקב: להוציא גם משחק בקוביא, כיון שאם מעיד לא יקבלו ממנו, אין אנו קורים בו 'והוא עד'.

עד המושבע מפי עצמו – לרבי מאיר חייב גם מחוץ לבית דין, שלמדנו חיובו משבועת הפקדון, ו'דון מינה ומינה', ופקדון חייב גם מחוץ לבית דין. ולחכמים חייב רק בבית דין, שלשיטתם 'דון מינה ואוקי באתרה', מה מושבע מפי אחרים בבית דין כך גם במושבע מפי עצמו. לרב פפא: אין להוכיח מכאן שלחכמים 'אוקי באתרא', שיש לומר שדרשו מושבע מפי עצמו בקל וחומר ממושבע מפי אחרים, ו'דיו לבא מן הדין להיות כנדון' שאינו חייב אלא בבית דין כמושבע מפי אחרים.

דף ל"א ע"ב 

שבועת הפקדון מפי אחרים – לרבי מאיר אינו חייב עד שיכפור בו בבית דין, ולחכמים אפילו מחוץ לבית דין. שהיא נלמדת משבועת העדות, ומכאן מוכח שנחלקו אם 'דון מינה ומינה' או 'אוקי באתרה'.

שבועת העדות חייב עליה קרבן אף במזיד – שלא נאמר בה 'ונעלם', כפי שנאמר בשאר.

חייבים על שגגתה עם זדון העדות – היינו שמזיד בידיעת העדות, ושוגג בחיוב הקרבן.

אף ששנינו שאין חייבים על שגגה גמורה, והיינו שסברו שאין יודעים לו עדות, הוצרך רב לפרש כעין זה גם לענין שבועת ביטוי – שלא נאמר שדווקא בשבועת העדות שלא נאמר 'ונעלם' צריך להיות השוגג דומה למזיד.

שבועת העדות כיצד – אמר לשנים: בואו והעידוני, אמרו לו: שבועה שאין אנו יודעין לך עדות, או שאמרו: אין אנו יודעין לך עדות, אמר להם: משביע אני עליכם, ואמרו: אמן, חייבים.

השביע עליהם חמש פעמים חוץ לבית דין – ובאו לבית דין והודו פטורים, כפרו – חייבים על כל אחת ואחת. השביע עליהם חמש פעמים בפני בית דין, וכפרו – אינם חייבים אלא אחת. הואיל ואין יכולים לחזור ולהודות לאחר שכפרו בבית דין.

כפרו שני העדים כאחד – שניהם חייבים. בזה אחר זה – הראשון חייב והשני פטור, שלאחר שכפר הראשון שוב אין עד יחידי ראוי להגיד. כפר אחד והודה אחד – הכופר חייב. היו שתי כיתי עדים – אף אם כפרה כת ראשונה ואחר כך השניה, שתיהן חייבות, שהעדות יכולה להתקיים באחת מהם.

*************

שבת קודש י"ב טבת תשע"ח

מסכת שבועות דף ל"ב

דף ל"ב ע"א 

ראו שני עדים שהתובע רץ או בא אחריהם כדי שיעידו לו, אמרו לו: שבועה שאין אנו יודעין לך עדות – פטורין מקרבן, עד שישמעו מפיו 'בואו והעידוני'. אבל בשבועת הפקדון חייב גם אם נשבע מעצמו.

אין העדים חייבים קרבן עד שיכפרו בבית דין – שנאמר 'אם לא יגיד ונשא עוונו', במקום שאילו מגיד זה מתחייב זה ממון. אבל שבועתם יכולה להיות גם מחוץ לבית דין – שנאמר 'לאחת' לחייב על כל אחת, ואם נשבעו בבית דין אין חייבים אלא אחת, שאין יכולים לחזור ולהודות.

שנינו: כפרו שני העדים כאחת חייבים – לרב חסדא: כר' יוסי הגלילי שאפשר לצמצם. לר' יוחנן: גם לחכמים, וכגון שכפר כל אחד תוך כדי דיבור [-שאלת תלמיד לרב] של חבירו.

המשביע עד אחד – לתנא קמא פטור, שאינו מחייב אלא שבועה, ודבר הגורם לממון לאו כממון. ולר' אלעזר ברבי שמעון חייב, שדבר הגורם לממון כממון.

הכל מודים בעד סוטה שיודע עדות על הטומאה – שאם כפר חייב קרבן, שהתורה האמינתו, שנאמר 'ועד אין בה' – כל שיש בה. והכל מודים בשני עדים שיודעים עדות על הקינוי שפטורים – שעדיין צריכים לעדי סתירה, וגם הם לא יביאו אותה אלא לשתיית מים, ואין זה אלא 'גורם דגורם'.

דף ל"ב ע"ב 

עדי סתירה שכפרו – לתנא קמא פטורים, ולר"א ברבי שמעון חייבים, שהוא גורם לממון שמא תודה מיראת שתיית המים.

היה הלווה חשוד על השבועה, ועד אחד אינו רוצה להעיד – לתנא קמא פטור ולר"א ברבי שמעון חייב, שהוא גורם לממון אם ישבע המלוה. היו שניהם חשודים – הכל מודים שהוא חייב, שמתוך שאין הלוה יכול לישבע משלם.

הכל מודים בעד אחד דר' אבא – שראה אחד חוטף מחבירו, והלה אומר שלי חטפתי, שחייב, שמתוך שהחוטף אינו יכול לישבע כנגד העד שהרי מודה שחטף, משלם.

אשה שהשביעה עד אחד היודע שמת בעלה, כדי שתטול כתובתה מן היורשים – אם אמר לה מת בעליך, פטור, שיכולה לילך לבית דין ולומר ואין צריכה לעדותו. ואם לא אמר לה, חייב. ואם משביע עדי קרקע פטור, אינו חייב אלא אם תפסה מטלטלין לכתובתה.

כפר עד אחד והודה אחד – הראשון חייב והשני פטור. ואפילו אם כפרו שתיהם, וחזר אחד והודה בתוך כדי דיבור, זה שהודה פטור, שתוך כדי דיבור כדיבור אפילו כשחוזר מכפירה להודאה.

היו שתי כיתי עדים וכפרה הראשונה ואח"כ כפרה השניה – שניה חייבת, שבשעת כפירתם לא היו עדים ראויים להעיד חוץ מהם. וכת ראשונה – אם היתה שניה בשעת כפירתם קרובים בנשותיהם, חייבת, אע"פ שהיו הנשים גוססות. ואם לא היו קרובים פטורה.

*************