לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שלישי י"ט כסלו תשע"ט

מסכת מנחות דף ק"ט

 

דף ק"ט ע"א 

האומר 'הרי עלי עולה' – יקריבנה במקדש, ואם הקריבה בבית חוניו לא יצא. אמר 'הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו' – לת"ק: יקריבנה במקדש, ואם הקריבה בבית חוניו יצא, ואף שהרי זו כהריגה בעלמא – לרב המנונא ור' יוחנן: נעשה כאומר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה, ואכן חייב כרת על שחיטתה משום שחוטי חוץ. לרבא: לדורון נתכוין, ואם אין די בהקרבה בבית חוניו אינו רוצה לטרוח יותר, וממילא לא חלה עליה קדושה כלל, ואינו חייב עליה משום שחוטי חוץ. לר' שמעון: אין זו עולה.

שנינו בברייתא: אמר 'הרי עלי עולה שאקריבנה במדבר', והקריבה בעבר הירדן – יצא וענוש כרת. והיינו כרב המנונא ור' יוחנן.

האומר 'הריני נזיר' – יגלח במקדש, ואם גלח בבית חוניו לא יצא. אמר 'הריני נזיר שאגלח בבית חוניו' – לת"ק: יגלח במקדש, ואם גילח בבית חוניו יצא, שהתכוין רק לצער עצמו, מן היין, ואם אין די בגילוח בבית חוניו אינו רוצה לטרוח יותר. לר' שמעון: אינו נזיר.

הכהנים ששימשו בבית חוניו וכל שכן אם שימשו לע"ז – לא ישמשו במקדש שבירושלים. שנאמר 'אך לא יעלו כהני הבמות אל מזבח ה' בירושלים כי אם אכלו מצות בתוך אחיהם' – הרי אלו כבעלי מומין, שחולקים ואוכלים אך לא מקריבים.

כהן ששחט לע"ז – כשר לעבודה במקדש וקרבנו ריח ניחוח. שנאמר 'יען אשר ישרתו אותם לפני גילוליהם… ולא יגשו אלי לכהן לי' – דווקא כשעשה שירות, ושחיטה אינה שירות. ונחלקו אמוראים אם דווקא בשוגג או גם במזיד – לרב נחמן אף מזיד, אבל לרב ששת במזיד לא – שנעשה משרת לע"ז. ונחלקו במה ששנינו בברייתא: 'כהן שעבד עבודת כוכבים ושב – קרבנו ריח ניחוח'. לרב נחמן: אין לפרש בשוגג – שהרי שב ועומד הוא, ואין לפרש בזרק במזיד – שאף אם שב פסול לעבודה כיון ששירת לע"ז, ובהכרח מדובר בשחט במזיד ושב. לרב ששת: 'ושב' היינו ששב מעיקרו – ששחט בשוגג, אך אם לא שב מעיקרו אלא הזיד, אף אם שב – אין קרבנו ריח ניחוח.

כהן שזרק לע"ז בשוגג – לרב נחמן: כשר לעבודה במקדש וקרבנו ריח ניחוח. דתניא 'וכפר הכהן על הנפש השוגגת בחטאה בשגגה' – מלמד שכהן שחטא בע"ז בשוגג מתכפר על ידי עצמו, ובהכרח הכוונה שחטא בזריקה, שאילו בשחיטה אפילו מזיד כשר (לשיטתו כנ"ל). לרב ששת: אין קרבנו ריח ניחוח. (והברייתא שהביא רב נחמן – בשחט בשוגג, שאילו במזיד פסול לשיטתו כנ"ל), שנאמר 'והיו לבית ישראל למכשול עון' – או מכשול [-שוגג] או עון [-מזיד]. ולרב נחמן – מכשול דעון.

השתחוה לעבודת כוכבים או הודה לה – לרב נחמן: כשר לעבודה במקדש וקרבנו ריח ניחוח. לרב ששת: אין קרבנו ריח ניחוח.

הוצרך רב ששת להשמיענו ארבעת ההלכות: אילו אמר רק זרק בשוגג – היינו אומרים שדווקא בזה החמיר כיון שעשה שירות, אבל שחט שלא עשה שירות אף במזיד כשר. ואילו אמר רק שני אלו – היינו אומרים שדווקא בזה החמיר כיון שעבד עבודה, אבל השתחוה כשר. ואילו אמר שלשת אלו – היינו אומרים שדווקא השתחוה שעשה מעשה, אבל הודה שרק דיבר כשר, לכן הוצרך להשמיע שגם בזה פסול.

דף ק"ט ע"ב 

במשנתנו משמע שבית חוניו אינה ע"ז, ונחלקו בזה תנאים, שכך היה מעשה: בשנה שמת שמעון הצדיק אמר שבשנה זו ימות, מפני שבכל יום הכפורים נזדמן לו זקן לבוש לבנים ונתעטף לבנים ונכנס עמו ויצא עמו, ובשנה זו נזדמן זקן לבוש שחורים ונתעטף שחורים ונכנס עמו ולא יצא. ואכן לאחר חג הסוכות חלה שבעת ימים ומת, ומאז נמנעו אחיו הכהנים מלברך בשם. בשעת פטירתו אמר להם: חוניו בני ישמש תחתי.

ועל המשך המעשה נחלקו התנאים – לר' מאיר: חוניו שימש, ושמעי אחיו שהיה גדול ממנו שתי שנים ומחצה קינא בו ואמר לו בא ואלמדך סדר עבודה, הלבישו בגד עור וחגרו בצילצול והעמידו אצל המזבח, ואמר לכהנים: ראו מה נדר זה וקיים לאהובתו, ביום שאשתמש בכהונה גדולה אלבש בגדייך, בקשו הכהנים להרוג את חוניו, וברח לאלכסנדריא של מצרים ובנה שם מזבח והקריב עליו קרבנות לע"ז. וכששמעו חכמים בדבר אמרו: מה זה שלא ירד לה כך, היורד לה על אחת כמה וכמה. לר' יהודה: לא קיבל עליו חוניו הכהונה גדולה כיון שהיה שמעי אחיו גדול ממנו שתי שנים ומחצה, אך חזר ונתקנא בשמעי, אמר לו: בא ואלמדך סדר עבודה וכו' (כנ"ל). ביקשו הכהנים להרוג את שמעי, סיפר להם שחוניו ציוהו על כך, ביקשו להרוג את חוניו, ברח לבית המלך ורצו אחריו, כל הרואה אותו אומר זה הוא זה הוא, הלך לאלכסנדריא של מצרים ובנה שם מזבח והקריב עליו לשם שמים, שנאמר 'ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים ומצבה אצל גבולה לה". וכששמעו חכמים בדבר אמרו: ומה זה שברח ממנה כך, המבקש לירד לה על אחת כמה וכמה.

אמר ר' יהושע בן פרחיה: קודם שעליתי לגדולה כל האומר עלה לה אני כופתו ונותנו לפני הארי, עתה שעליתי כל האומר לי לירד ממנה אני מטיל עליו קומקום של חמין, שהרי שאול ברח ממנה, וכשעלה בקש להרוג את דוד.

*************