לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שלישי י' אלול תשע"ח

מסכת מנחות דף י"א

דף י"א ע"א 

קמץ ועלה בידו צרור או גרגיר מלח או קורט לבונה – פסול משום שקומץ החסר או היתר פסול. וכגון שעלה מן הצד, כי אם הוא באמצע כבר נפסל משום חציצה.

קומצין כדרך בני אדם בכל האצבעות – ולא שממלאין את כל האצבעות, אלא חופה שלש אצבעותיו עד שמגיע על פס ידו וקומץ, וזרת ואגודל באים להשוות, שאם יוצא קמח מחוץ לקומץ, מוחקו ומשוהו בזרת מלמטה ובאגודל מלמעלה, שלא יהא הקומץ מבורץ, שנאמר בקומצו. ולא יקמוץ בראשי אצבעותיו, שנאמר 'מלא קומצו'. ובמחבת ומרחשת שנקמצות לאחר אפיה, ואי אפשר לפותתן דקות כל כך, וכשקומץ יוצאות חוץ למקומו, מוחק בגודלו מלמעלה ובאצבעו קטנה מלמטה.

אצבע קטנה זו זרת – שממנה מתחיל מדת הזרת. לאחריה קמיצה, שממנה מתחיל הקומץ. לאחריה אמה, שבה מודדין את האמה. ולאחריה אצבע, שבה טובל כהן בדם. ולאחריה אגודל לבהונות של מצורע.

קמיצה היא אחת מן העבודות הקשות שבמקדש. וכן מליקה וחפינה.

קומצין כדרך בני אדם, שמכניס צידי אצבעותיו ודוחק בקמח, וקמח נכנס בתוך ידו. ונסתפק רב פפא אם הקמיצה כשירה: א. כשהכניס ראשי אצבעותיו בקמח, ופס ידו כלפי קמח וקומץ מלא קומצו עד פס ידו כתקנו. ב. אם קמץ מן הצדדין (שנתן גב ידו על הקמח והוליך ידו עד שנכנס הקמח דרך צידו לתוך ידו, וי"מ מצדי הכלי, שלא קמץ באמצע הכלי). ג. אם קמץ מלמטה למעלה, שהכניס אצבעותיו בקמח, וגב היד כנגד הקמח וקומץ. ולא נפשט.

'מלא חפניו' האמור בחפינה הוא כדרך שבני אדם חופנים, שמכניסין צידי ידיהם וחופנים. ונסתפק רב פפא: א. אם חפן בראשי אצבעותיו. ב. אם חפן מן הצדדים. (שהכניס קטרת בחפניו דרך בין גודל לאצבע. וי"מ מצדי הכלי). ג. חפן בזו ובזו וקרבן זו אצל זו. ולא נפשט.

הדביק את הקומץ כשקידשו בדופן הכלי מבפנים – נסתפק רב פפא אם כשר כיון שהוא תוך הכלי, או שצריך הנחה בתוכו. הפך את הכלי והדביק הקומץ בקרקעיתו (שהיה לכלי בית קיבול מאחוריו) – נסתפק מר בר רב אשי אם כשר כיון שהניחה בתוכו, או שצריך להניחה כתיקונו. ולא נפשט.

מנחה שריבה לה שמן – שהוסיף ועירב בה שמן של חברתה או שמן של חולין, פסולה. ואפילו אם ריבה 'שמנה', כגון שהפריש לה שני לוגין, שכל לוג בפני עצמו ראוי לה, פסולה. וכן אם חסר שמנה פסולה.

מנחת חוטא שנתן לתוכה שמן של חברתה או של חולין – פסלה.

דף י"א ע"ב 

לבונה הבאה עם המנחה שחסרה – לרבי מאיר צריך שתהיה הלבונה קומץ בתחילה, וקומץ בסוף, והיינו שאם נחסר ממנה כל שהוא פסולה. לרבי יהודה קומץ בתחילה, ושני קרטין בסוף, ואם עמדה על קורט אחד פסולה. ולרבי שמעון קומץ מתחילה וקורט אחד בסוף, ואם עמדה על פחות מקורט פסולה. ושלשתן מקרא אחד דרשו 'ואת כל הלבונה אשר על המנחה' – רבי מאיר מפרש עד שתהיה כל הלבונה שנקבעה עם המנחה מתחילתה, לרבי יהודה 'כל' לרבות קורט אחד, ו'את' לרבות קורט נוסף. ורבי שמעון אינו דורש 'את'.

לרב יצחק בר יוסף בשם רבי יוחנן מחלוקת בלבונה הבאה עם המנחה, אבל לבונה הבאה בפני עצמה, דברי הכל קומץ בתחילה וקומץ בסוף, שנאמר 'אשר על המנחה', זו שבאה עם המנחה ולא הבאה בפני עצמה. וכן לבונה הבאה בבזיכין לדברי הכל שני קמצין בתחילה ושני קמצין בסוף, ואע"פ שהיא באה עם הלחם, אינה כלבונה הבאה עם המנחה. וי"א שכמחלוקת בלבונה הבאה עם המנחה כך מחלוקת בלבונה הבאה בפני עצמה.

הוסיף על הלבונה – כשירה. ואם הפריש לה שני קמצין, פסולה, לפי שריבה יותר מדאי. ואם נאבד אחד מהם קודם קמיצה, לא הוקבעו עם המנחה וכשירה, נאבד לאחר קמיצה, הוקבעו ופסולה.

הפריש ארבעה קמצין לשני בזיכין, ואבדו שנים מהן קודם סילוק בזיכין – לא הוקבעו וכשירה, ואע"פ שהגיע זמנה לפרק וקומץ שלה מבורר, אין אומרים כאילו פרקה כבר והוקבעו עמה. ואם אבדו לאחר סילוק בזיכין, הוקבעו עמה ופסולה.

*************