לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שני כ"ח טבת תשע"ח

מסכת שבועות דף מ"ח

דף מ"ח ע"א 

אחד מעדי החודש אומר שראה את הלבנה גבוה ב' מרדעות, ואחד אומר שלש – עדותם קיימת. אחד אומר שלש ואחד חמש – עדותם בטלה, ומצטרפים לעדות אחרת. לרב הונא אפילו לעדות אחרת של ממון, ולרב חסדא לעד אחר של ראש חודש שמעיד כמותו, שיהיו דברי שנים כנגד אחד.

יתומי המלוה שנפרעים מן הלוה עצמו – אין צריכים שבועה, כמו שאביהם היה נפרע ממנו בלא שבועה.

יתומים שנפרעים מן היתומים: מת מלוה בחיי לוה – נפרעים בשבועה שלא פקדנו אבא שהוא פרוע. מת לוה בחיי מלוה – לרב ושמואל אין גובים כלל, שכבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה שלא נפרע, ואין אדם מוריש שבועה לבניו, שהיתומים לא יוכלו לישבע אותה שבועה שנתחייב, שאינם יודעים שלא נפרע. ולרבי אלעזר נשבעים שבועת היתומים ונוטלים. ולרבי אמי אם עמד המלוה עם יתומי הלוה בדין, ומת, כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו ויתומי המלוה מפסידים. לא עמד בדין ומת, יורשיו נשבעין שבועת יורשים ונוטלים.

רב נחמן נסתפק אם הלכה כרב ושמואל – ואפילו אם לא עמד בדין כבר נתחייב לבני לוה שבועה ואינו מורישו לבניו, או שאין הלכה כמותם, ואפילו אם עמד בדין נשבעים ונוטלים. וספיקו לדעת רבי מאיר, אבל להלכה כבר פסק כרבי יוסי בשנים חשודים שיחלוקו אע"פ ששניהם אין יכולים לישבע, וכך גם כאן אע"פ שהיורשים אין יכולים לישבע שבועה שנתחייב אביהם נוטלים בשבועה שיכולים לישבע.

אלמנה שמתה – יורשיה גובים את כתובתה מיורשי הבעל עד כ"ה שנה. ולרב ושמואל אינם גובים אלא אם נשבעה בחייה שלא נפרעה.

נשא אשה ראשונה ומתה, נשא שניה ומת הוא – שניה ויורשיה קודמין ליורשי הראשונה. ולרב ושמואל אין יורשי שניה גובים אלא אם נשבעה קודם שמתה.

כתב לאשתו נדר ושבועה אין לי עליך ועל יורשיך – הוא אינו יכול להשביעה כשגובה כתובה ולא את יורשיה, אבל אם מת הוא ותובעת כתובה מיורשיו, משביעין אותה, ואת יורשיה אם מתה היא. ולרב ושמואל אין יורשיה גובים אלא אם היתה גרושה ומתה בחייו, אבל אם מת הוא תחילה כבר נתחייבה ליורשיו שבועה, ואינה מורישה ליורשיה.

דף מ"ח ע"ב 

יפה כח הבן (של מלוה) מכח האב: שהאב – המלוה עצמו – אינו גובה מיורשי הלוה אלא בשבועה, אבל בנו גובה בשבועת היורשים, ואם יש עדים שהאב אמר שלא נפרע, אין הבן צריך שבועה כלל. ולרב ושמואל אין דין זה אלא לבית שמאי הסוברים שטר העומד לגבות כגבוי, וממון גמור הוא אע"פ שצריך שבועה ומורישו לבניו.

אין למדים מדברי רב ושמואל שאין אדם מוריש שבועה לבניו בשאר מקומות, ולפיכך הפוגם את שטרו ומת – יורשין נשבעין שבועת יורשים ונוטלים. אבל יתומי המלוה שבאו ליפרע מן הערב, אין נוטלים אם מת לוה בחיי מלוה, מאחר שהערב יוציא מן היתומים, הרי זה כיתומים הנפרעים מן היתומים. וכן אם לא הניח המלוה בנים אלא אחים, אין האח נפרע מיתומי הלוה, שאין חילוק בין שבועת שלא פקדני אבא לשבועת שלא ציווני אחי.

לא נתבאר אם הלכה כרב ושמואל או כרבי אלעזר – ולפיכך דיין שעשה כרב ושמואל דינו דין, ודיין שעשה כרבי אלעזר דינו דין. ואין גובים בשטר שמא הלכה כרב ושמואל, ואין קורעים אותו שהרי דיין שעשה כרבי אלעזר וגבה בו דינו דין.

ואלו נשבעים בטענת שמא: השותפין, והאריסין, והאפוטרופסים, והאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית, ובן הבית שמכניס ומוציא פועלים ומכניס ומוציא פירות, שכל אלו מורים היתר לעצמם. ודווקא אם יש ביניהם טענה של שתי כסף, ולשיטת רב שיש כפירת טענה של שתי כסף. חלקו השותפין והאריסין, אין יכול להשביעו. ואם נתחייב לו שבועה ממקום אחר, מגלגלים עליו את הכל.

מגלגלין על ידי שבועה דרבנן – כגון מי שכופר הכל ונתחייב שבועת היסת מדרבנן, מגלגלין עליו גם שבועת אריסין לאחר שחלקו.

לוה הימנו ערב שביעית, ולמוצאי שביעית נעשה לו שותף או אריס – אין מגלגלין עליו על ידי שבועת השותפין, כי השביעית הפקיעה הלוואתו. אבל אם נעשה לו שותף או אריס ערב שביעית, ולמוצאי שביעית לוה הימנו, מגלגלין עליו.

*************