לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

מסכת בבא בתרא דף קע״ד

דף קע"ד – ע"א

כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו, חוץ מערב וצידון וראיה אחרונה.

לשון קבלת ערבות או קבלנות:

א'. לרב הונא: 'הלוהו ואני ערב', 'תן לו ואני ערב', 'הלוהו ואני פורע', 'הלוהו ואני חייב', 'הלוהו ואני נותן', לשון ערבות. 'תן לו ואני קבלן', 'הלוהו ואני קבלן', 'תן לו ואני פורע', 'תן לו ואני חייב', 'תן לו ואני נותן' – לשון קבלנות.

ב'. לרב חסדא: כל הלשונות האלו לשון קבלנות, חוץ מ'הלוהו ואני ערב' שהוא לשון ערבות.

ג'. לרבא: כל הלשונות האלו לשון ערבות, חוץ מ'תן לו ואני נותן' (וכל שכן 'תן לו ואני קבלן') שהוא לשון קבלנות. (והלכה כמותו).

ד'. לאמימר 'תן לו ואני נותן' – אין למלוה על הלווה כלום, ורק אם נשא ונתן ביד נפטר הלווה לגמרי.

כשם שאין נפרעים מהערב תחילה, כך אין נפרעים מנכסי לווה תחילה,שנכסיו של אדם הם ערבים על החוב.

מעשה בערב על חוב שמת הלווה ופרע הערב קודם שיתבע היתומים, וחזר הערב לתבוע היתומים הקטנים, ופטרם רב פפא משום שפריעת בעל חוב מצוה, ויתומים קטנים אינם חייבים במצוות. ורב הונא בריה דרב יהושע פטרם מטעם שמא התפיס אביהם צררי למלוה. והנפק"מ: כשהודה הלווה קודם מותו שלא פרע החוב, או שנידוהו על שרצו לפרוע החוב ומת בנידויו – שאין חשש צררי, אך הטעם שאינם בני מצוות קיים. ופסקו כרב הונא בריה דרב יהושע שאם מת בנידויו גובים מהיתומים, ושלא כרב פפא.

דף קע"ד – ע"ב

ערב שהיה שטר חוב יוצא מתחת ידו אינו גובה מיתומים, אך אם כתב בו המלוה 'התקבלתי ממך' גובה גם מיתומים קטנים, לרב הונא בריה דרב יהושע: מדובר כשחייב מודה, לרב פפא: כיון שכתב לו המלוה 'התקבלתי' הרי זה כמלוה בשטר שגובה מיתומים אף לדעתו, שזה אינה רק מצוה אלא חוב המוטל עליהם.

ערב למלוה עובד כוכבים שפרעו קודם שתבע היתומים, לרבא: גם לסובר שחוששים לצררי גובה הערב, שכיון שאם הולך לערב תחילה אין מתפיס לו צררי. לרב אשי: אדרבה, גם לסובר שאין חוששים לצררי, בעכו"ם שהולך לערב תחילה חוששים, מפני שאין מקבל ערבות אלא אם מתפיס צררי לעכו"ם.

משה בר עצרי היה ערב לכתובת כלתו אשת בנו רב הונא שהיה צורבא מרבנן והיה דחוק למעות,אמר אביי: שישיאו עצה לרב הונא שיגרש  אשתו, ותגבה כתובתה מאביו, ואח"כ יחזיר, ואף שאמר אביי איזהו רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים שניתנו 'לו ואחריו לפלוני' כרבן שמעון בן גמליאל שאם מכר מכר, בנו שאני, וצורבא מרבנן שאני. והגם שקודם שמגרשה מורים לו בית דין להדיר אשתו, יכול לגרש חוץ לבית דין. לבסוף התברר שהוא כהן ואם יגרשנה לא יוכל להחזירה, אמר אביי היינו דאמרי אינשי בתר עניא אזלא עניותא.

ערב כתובה – דברי הכל לא משתעבד, ואף אם יש לבעל נכסים, שאין דעתו להתחייב אלא לעשות מצוה לשדך, ולא חסרה האשה ממון עפ"י הערב.

קבלן בעל חוב – דברי הכל משתעבד.

קבלן כתובה, וערב בעל חוב – יש אומרים שאם יש נכסים ללוה משתעבד, ואם אין לו לא משתעבד, ויש אומרים שלעולם משתעבד, וכן הלכה. ובמעשה משה בן עצרי – לסובר שקבלן כתובה משתעבד רק אם יש לבעל נכסים, יש לפרש שהיו נכסים לרב הונא בשעת הנישואין ונשתדפו, או שלכו"ע  אב הערב לכתובת בנו משתעבד גם אם אין לבנו נכסים.

***************

דף קע״ה

דף קע"ה – ע"א

שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר 'מנה לפלוני בידי' – נאמן, חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש. 'למסקנא' דווקא כשיש ביד המלוה שטר מקויים, שבלי זה אינו גובה, שיש לומר שכוונת השכיב מרע הייתה שלא להשביע את עצמו.

שכיב מרע שאמר 'מנה לפלוני בידי': אם אין ביד הפלוני שטר אינו גובה, שיש לומר שכוונת השכיב מרע הייתה שלא להשביע את בניו. ואם הוסיף האב ואמר 'תנו' תלוי במחלוקת אם מלוה על פה גובה מיורשים או לא. יש ביד פלוני שטר שאינו מקויים אם הוסיף האב ואמר 'תנו' הרי קיים את השטר ונותנים לו, לא אמר 'תנו' אין גובה בלי קיום השטר, שמא לא הודה אלא שלא להשביע.

שכיב מרע שאמר 'מנה לפלוני בידי' וטענו היתומים שחזר ואמר לנו אבא 'פרעתי', יש להאמינם שנזכר האב אח"כ שכבר פרע. אך אם אמר 'תנו מנה לפלוני' אין נאמנים היתומים לטעון שחזר ואמר 'פרעתי', שכיון שאמר 'תנו' בוודאי דקדק קודם הודאתו.

שכיב מרע שהודה בפני עדים שחייב אינו צריך להם 'אתם עדי',שרק בריא המודה צריך לומר זאת שאם לא כן יכול לטעון 'משטה הייתי בך', אך בשעת מיתה אין אדם משטה.

שכיב מרע שהודה בפני עדים, כותבים השטר אף שלא ציוה להם, שדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו, והרי זה כאילו אמר להם 'כתבו ותנו לו'.

דף קע"ה – ע"ב

משנה . מלוה בשטר – גובה גם מנכסים משועבדים. מלוה בעל פה (בעדים) – גובה רק מנכסים בני חורין.

א.   לעולא: 'שיעבודא דאורייתא', ולכן מהתורה גם מלוה על פה גובה ממשועבדים, ותקנת חכמים שלא יגבה מהם משום פסידא דלקוחות, ורק במלוה בשטר אין חוששים לכך הואיל ויש לו קול הם הפסידו עצמם. ועוד תיקנו שיגבה בעל חוב מבינונית (ולא מזיבורית כדין תורה). 

ב.    לר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש: 'שיעבודא דאורייתא', ולכן בין מלוה בשטר ובמלוה בעל פה גובה מיורשים ומלקוחות.

ג.     לרבה 'שיעבודא לאו דאורייתא',ולכן מהתורה גם מלוה בשטר אינו גובה ממשועבדים, ותקנת חכמים במלוה בשטר שיש לו קול שיגבה ממשועבדים, כדי שלא תנעל דלת בפני לווים.ומה שאמר רבה שאם גבו היורשים קרקע בפירעון חוב אביהם נוטל הבכור פי שניים שאין זה 'ראוי' אלא 'מוחזק' כיון שהיתה הקרקע משועבדת לאביהם, לא אמר זאת אלא בשיטת בני מערבא.

החופר בור ברשות הרבים ונפל עליו שור והרגו, פטור. ובמת השור, יורשי בעל הבור חייבים לשלם דמי שור לבעליו, ולמ"ד שיעבודא אינו דאורייתא מדובר שישבו הדיינים על פתח הבור וחייבו מיד בתשלומי השור קודם שמת, ולכן יורשיו חייבים כיון שכבר עמד בדין.

פסק רב פפא: מלוה על פה גובה מיורשים – כדי שלא תנעל דלת בפני לווים, ואינו גובה מלקוחות – שאין לו קול ואינם יכולים להיזהר מכך.

***************

דף קע״ו

דף קע"ו – ע"א

שטר בכתב יד הלווה בלי עדים, אף שיש בו קיום בית דין אינו גובה רק מנכסים בני חורין,ואף לרבי אלעזר שעדי מסירה כרתי, ושטר הנמסר בפני עדים דינו כשטר עם חתימות עדים, דווקא כשנכתב על מנת למוסרו בפני עדים.

שלשה גיטין פסולים מדרבנן, ואם נתגרשה באחד מאלו ונישאת לאיש אחר הולד כשר, א. כתב הגט בכתב ידו ואין עליו עדים כלל. ב. יש עליו עדים ואין בו זמן. ג. יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד. ולרבי אלעזר שעדי מסירה כרתי אף גט בלי עדים כשר כל שנמסר בפני עדים.

ערב שנכתב אחרי חתימת העדים, אין הערבות נגבית רק מנכסים בני חורין.

נכתבה הערבות קודם חתימת העדים, אם כתבו 'פלוני ערב' (בלי ו'), הערבות נגבית רק מבני חורין, שמפרשים חתימות העדים רק על עיקר ההלוואה. כתבו 'ופלוני ערב' – חתימות העדים עולות גם על הערבות, וגובים גם מנכסים משועבדים של הערב.

גט שהוסיפו העדים בסופו (לפני החתימות) שאמר להם הבעל לשאול בשלומו של פלוני, אם נכתב ו' 'ושאילו' הרי חתימות העדים עולים גם על הגט וכשר, אך אם כתוב 'שאלו' יתכן שלא חתמו רק על שאילת השלום והגט פסול.

נחלקו במשנה בדין מי שקיבל עליו ערבות אחרי ההלוואה – לרבי ישמעאל: נתחייב הערב, לבן ננס: לא נתחייב, וקילס רבי ישמעאל את בן ננס, אך אעפ"כ פסק רבי יוחנן כרבי ישמעאל.

בן ננס השווה התחייבות ערב אחר ההלוואה למי שראה אדם חונק את חבירו שיפרענו חובו ואמר לו שיעזבנו והוא יפרענו שבוודאי לא חל חיובו,ואמר רבי יוחנן שרבי ישמעאל חלק באמת גם בציור זה של חונק, שחיובו של המציל חל. וגם בזה פסק רבי יוחנן כרבי ישמעאל.

לרב יהודה בשם שמואל ערב להציל מחניקה אינו מתחייב רק אם קנו מידו, ויש לדייק מדבריו שסתם ערב בלי חניקה מתחייב גם בלי קנין.

לרב נחמן ערב המתחייב בבית דין אינו צריך קנין אלא משתעבד בהנאה שמאמינים לו בית דין, ומשמע שסתם ערב צריך קנין.

הלכה: ערב המתחייב בשעת מתן מעות, אינו צריך קניין (ואם נכתב הערבות קודם החתימות גובים מנכסים משועבדים של ערב, ואם נכתב אחר החתימות גובים רק מבני חורין). התחייב אחרי מתן מעות – צריך קנין (ובלא קנין אין גובים ממנו אף שנכתב הערבות בשטר). ערב בית דין – לעולם אין צריך קנין, שמשתעבד בהנאה שמאמינים לו בית דין.

הדרן עלך גט פשוט וסליקא לה מסכת בבא בתרא

הדרן עלך והדרן עלן, דעתן עלך ודעתן עלן, לא נתנשי ולא תתנשי,  בעלמא הדין ובעלמא דאתי, ושתהא תורתך אמנותנו בעולם הזה, ותהא עמנו לעולם הבא,

יהי רצון מלפניך כשם שעזרתני לסיים מסכת בבא בתרא כן תעזרני להתחיל מסכתות וספרים אחרים ולסיימם, ללמוד וללמד לשמור ולעשות, וזכות כל התנאים ואמוראים ותלמידי חכמים יעמוד לי ולזרעי ולזרע זרעי שלא תמוש התורה מפינו ומפיהם עד עולם.  

***************