לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום רביעי ט״ז תמוז תשפ"ג

מסכת גיטין דף נ׳

דף נ' – ע"א

ערב בכתובה דברי הכל לא משתעבד שלא נתכוון להשתעבד אלא כדי שישאו, כיון שהיא לא הוציאה כלום משלה, קבלן על חוב לכו"ע משתעבד, ונחלקו בערב על חיוב וקבלן על כתובה, אם משתעבד כשאין נכסים למחייב, ולהלכה משתעבד.

מלוה שהתנה עם הלוה לגבות מן העידית ומת הלוה, לרב נחמן גובה מן הזיבורית, וכן הוכיח אביי מכל בעל חוב שדינו לגבות מבינונית ואעפ"כ מן היתומים גובה מזיבורית, לרבא אם התנה לגבות מן העידית גובה מן העידית כיון שנשתעבד מדאורייתא שנאמר 'אנכי אערבנו', ואין ראיה מכל בעל חוב שדינו מדאורייתא לגבות מזיבורית ומה שגובה מבינונית היינו מתקנת חכמים שלא תנעל דלת בפני לווים, אבל מיתומים לא תקנו כן.

מת המזיק לרב נחמן ואביי גובה מזיבורית של יתומים, לרבא גובה מעידית כדין כיון שמשועבד לו מדאורייתא, ולפי רבי ישמעאל בעידית בניזק כזיבורית המזיק מעיקר דין דאורייתא גובה מזיבורית המזיק, וחכמים תיקנו שגובה מעידית המזיק, אם מת המזיק גובים מזיבורית שלו כדין דאורייתא.

הזיק זיבורית גובה מעידית ואפילו מעדי עידית, אם נשתדוף העידי עידיות ועדיין יש לו עידית בינונית וזיבורית מעיקר הדין יכול לדחותו לזיבורית אלא מפני תיקון העולם גובה מן הבינונית, ואם מת המזיק גובה מזיבורית גם לרבא כיון שמדאורייתא אין לו שיעבוד על העידית ובינונית (לתוס' מדאורייתא משועבדים לו, ואם המזיק העמיד בהמותיו לרעות על קרקעות הניזק העומד למרעה אין דינו כניזק לשלם מיטב אלא דינו כבעל חוב, ואם מת המזיק גובים מזיבורית).

תקנת חכמים שאין גובים מנכסי יתומים אלא מזיבורית היינו משום שמדאורייתא בעל חוב גובה מזיבורית ותקנו רבנן שלא תנעל דלת בפני לוין יגבה מבינונית, אבל אם מת הלוה גובה מזיבורית אפילו מיתומים גדולים שאינו עולה על דעת המלווה ששמא ימות הלוה ולא יגבה מעידית שתנעל דלת משום כן.

הבא להיפרע מנכסי יתומים תקנו חכמים שאפילו יש לו שטר לא יגבה אלא בשבועה אפילו אם היתומים הם גדולים.

דף נ' – ע"ב

איבעיא, קרקע שיש עליו שעבוד שנתנו במתנה האם בעל חוב גובה ממנו במקום שיש בני חורין, האם חכמים תקנו שאין גובים ממשועבדים במקום שיש בני חורין היינו רק בלוקח השדה משום שלא יפסידו הלקוחות, או גם מקבל מתנה דומה ללוקח שעל כרחך המקבל נתן לו איזה הנאה שאם לא כן לא היה נותן לו מתנה.

שכיב מרע שאמר תנו מאתיים זוז לפלוני שאני חייב לו וג' מאות לפלוני וד' מאות לפלוני לא אומרים שכל הקודם בשטר צואה זכה ליקדם שלא יקחו אחרונים אלא מה ששייר הראשון, כיון שלא אמר אחריו לפלוני, לפיכך אם יצא שטר של חוב מוקדם גובים מכולם, אבל אמר תנו מאתיים זוז לפלוני ואחריו לפלוני וכו' כל הקודם בשטר צוואה זכה לפיכך יצא עליו שטר חוב מוקדם גובה מהאחרון אין לו גובה משלפניו אין לו גובה משלפני פניו.

אין מוציאים לאכילת פירות ולשבח קרקעות מנכסים משועבדים לריש לקיש לפי שאין כתובים והוא כמלווה על פה, לרבי חנינא לפי שאין קצובים.

***************

יום חמישי י״ז תמוז תשפ"ג

מסכת גיטין דף נ״א

דף נ"א – ע"א

איבעיא מה שאמר רבי חנינא שאין גובים ממשועבדים לאכילת פירות משום שאין דמיו קצובים אם כוונתו לומר שאין כתובים וקצובים, או שאין קצובים לבד, אבל אם הוא קצוב אע"פ שאינו כתוב כגון מלוה על פה גובה ממשעבדי (לתוס': מלוה על פה גובה מבני חרי שמאן דיזיף בצנעא יזיף, וספיקת הש"ס הוא בשאר חובות כמכר שעושים בפהרסיא). ועישור נכסים לנדוניה של יתומה מוציאים ממשועבדים אע"פ שקצוב ולא כתוב שיש לה קול שמשעה שמת האב הכל יודעים שהבת נוטלת עישור נכסים.

קנו מיד הבעל לזון בת אשתו חמש שנים גובה מנכסים משועבדים שקצובים אע"פ שאינם כתובים משום שסתם קנין לכתיבה עומד, אבל אם קנו מידו על חיוב מזונות בתו ומת אינן גובים ממשועבדים כיון שאוכלת בלאו הכי מתנאי ב"ד חוששים שמא התפיסה מעות לפני מותו שיהא בידה לזון מהם (אבל גובים מבני חורין ולא חוששים לצררי).

הקונה שדה גזולה מגזלן והשביחה ואחר כך מכר הגזלן אחת קרקעותיו, וחזר הנגזל על לוקח הראשון והוציא השדה הגזולה מידו חוזר הלוקח הראשון ומוציא שיעור השבח מלוקח שני שהכל יודעים שהגזלן מכר לו שדה הגזולה באחריות והשבח היה קיים בשעה שקנה לוקח השני שדהו.

דף נ"א – ע"ב

מודה במקצת צריך להישבע, שאין לו מיגו להיות נאמן על השאר שהרי יכול לכפור הכל חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, לא אומרים שכיון שחושדים אותו שכופר במקצת הרי הוא חשוד גם על שבועה שאינו חשוד על הממון שהרי לא כפר בכולו והטעם שלא הודה בכל המנה משום שדוחה התשלום עד שיהיה לו לשלם.

חייב אני מנה לאביך ופרעתי לו חציו פטור משבועת מודה במקצת שמשיב אבידה הוא, ואם בנו תובעו כל המנה לחכמים אינו נשבע כיון שיש לו מיגו שהיה יכול לכפור הכל שסוברים דבבנו היה יכול להעיז וא"כ הוא משיב אבידה ופטור מן השבועה, לרבי אליעזר בן יעקב גם בבנו אינו מעיז ואינו משיב אבידה.

התובע מחבירו שני כיסים מצאת לי והנתבע אומר לא מצאתי אלא אחד לפי רבי יצחק נשבע כיון שהלה תובעו אינו מעיז פניו לכפור בו וכשיטת רבי אליעזר בן יעקב, אבל אם תובעו שני שוורים קשורים מצאת לי והלה אומר לא היה אלא אחד אינו נשבע ששוורים יכולים להינתק זה מזה וטענת התובע הוא טענת שמא, ואם טוען שני שוורים קשורים מצאת והלה אומר מצאתי והחזרתי אחד נשבע.

אין נשבעים על טענת חרש שוטה וקטן שכתוב בפרשת שבועת מודה במקצת 'איש', אבל בא בטענת אביו לרבי אליעזר בן יעקב נשבע אפילו הוא קטן (לתוס' אין נשבעים על טענת קטן גם אם בא על טענת אביו). לחכמים אינו נשבע לו על טענת אביו אפילו אם הבן גדול.

***************