לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון א' אלול תשע"ט

מסכת כריתות דף י"א

דף י"א ע"א

החילוקים בין שפחה חרופה לשאר העריות: א. כל העריות בחטאת, ושפחה באשם. ב. כל העריות בקרבן נקבה, ושפחה בזכר. ג. כל העריות שוים האיש והאשה במלקות במזיד ובקרבן בשוגג, ובשפחה רק האיש מביא קרבן, ורק האשה לוקה. ד. בכל העריות המערה כגומר, משא"כ בשפחה. ה. בכל העריות חייב על כל ביאה וביאה שנעשו בהעלמות חלוקות, ובשפחה חייב אחת. ז. חומרא בשפחה – שהאיש המזיד חייב בקרבן כשוגג.

'בקורת תהיה' – מלמד שהיא לוקה. לר' יצחק: שתהא ב'קריאה', כמו ששנינו גדול הדיינין מקרא, שני מונה, שלישי אומר הכהו. לרב אשי: שתהא ב'ביקור', שהיו מבקרים את החייב מלקות כמה יכול לסבול (מכות הראוין להשתלש). 'תהיה' – היא לוקה ולא הוא. 'והביא את אשמו לה" – האשה אינה מביאה קרבן.

תחילת הפרשה באיש, והפסיק וכתב 'ביקורת תהיה', ואח"כ 'והביא את אשמו לה" – ללמד שאינו חייב בקרבן אלא בזמן שהאשה חייבת במלקות.

לעולם אינו חייב אלא על שפחה בעולה בלבד – שנאמר 'והיא שפחה נחרפת לאיש', ו'נחרפת' הוא לשון שינוי, שנאמר 'ותשטח עליו הריפות', ונאמר 'אם תכתוש האויל במכתש בתוך הריפות בעלי'.

'ויתנו ידם להוציא נשיהם ואשמים איל צאן על אשמתם' – כולם שפחות חרופות בעלו.

איזו שפחה חרופה האמורה בתורה – לר' עקיבא (ר' יהודה): 'והפדה לא נפדתה' – פדויה ואינה פדויה, חציה שפחה וחצייה בת חורין. ומאורסת לעבד עברי – שנאמר 'כי לא חופשה' – מכלל דהוא חופש. לר' ישמעאל: שפחה כנענית גמורה המאורסת לעבד עברי, ואף שנאמר 'והפדה לא נפדתה' – דברה תורה כלשון בני אדם. לר' אלעזר בן עזריה (ר' אליעזר בן יעקב): כל עריות מפורשות שהן בנות חורין, ואין לנו יוצאת מן הכלל אלא זו ומסתבר שגם היא מקצת בת חורין, והיינו כר' עקיבא. ובגמרא הוסיפו שנתכוין לומר לר' ישמעאל: בכל מקום סובר אני כמותך שדברה תורה כלשון בני אדם, אך לאחר שנאמר 'כי לא חופשה' מיותר 'והפדה לא נפדתה', אלא בהכרח כר' עקיבא. לאחרים: בשפחה כנענית – כנ"ל לר' ישמעאל, ומאורסת לעבד כנעני – שנאמר 'כי לא חופשה' – אם אינו ענין לה, תנהו ענין לו.

בשפחה חרופה הוקשו האיש והאשה כנ"ל, ולכן: כל העריות אם היה אחד גדול ואחד קטן – קטן פטור וגדול חייב, ובשפחה שניהם פטורים. כל העריות היה אחד ער ואחד ישן – ישן פטור וער חייב, ובשפחה שניהם פטורים. כל העריות היה אחד שוגג ואחד מזיד – שוגג בחטאת ומזיד בכרת. אבל בשפחה אם היה הבועל מזיד והאשה שוגגת שניהם פטורים.

תנא שנה ברייתא לפני רב ששת: עשו גומר כמערה, מתכוין כשאין מתכוין, כדרכה כשלא כדרכה, ניעור כישן – שאלו רב ששת: אם מדובר בשפחה חרופה הרי: א. מערה פטור. ב. שאינו מתכוין פטור. ג. שלא כדרכה פטור – שנאמר 'שכבת זרע'. ד. ישן פטור. ואם מדובר בשאר עריות היה צריך לשנות 'עשו מערה כגומר' [וכן 'עשו שלא כדרכה כדרכה', וכמו כן קשה ב' וד']. אלא יש לפרש שכוונת הברייתא ללמד שפטור על ביאה שלא כדרכה בשפחה חרופה, משום שנאמר 'שכבת זרע', וחזרה על כך הברייתא ג' פעמים: עשו גומר שלא כדרכה בשפחה כמערה כדרכה שפטור – מהלימוד הנ"ל, וכן עשו מתכוין שלא כדרכה כאינו מתכוין כדרכה, וכן עשו ניעור שלא כדרכה כישן. ועוד יש לפרש: עשו מתכוין בשפחה שפטור כמו אין מתכוין בכל עריות, ניעור שלא כדרכה בשפחה שפטור כישן בכל עריות.

הדרן עלך ארבעה מחוסרי כפרה

דף י"א ע"ב

פרק שלישי – אמרו לו

א. אמרו לו אכלת חלב – מביא חטאת. ב' פירושים: א. אמרו לו שנים, והוא מכחישם, וכר' מאיר דסיפא. וקמשמע לן שדבר זה מחלוקת ר"מ ורבנן. ב. בעד אחד [ואף ששנינו 'אמרו' – הרי שנינו גם 'האשה שהלך בעלה למדינת הים, ובאו ואמרו לה מת בעליך ונישאת, ואח"כ בא בעלה תצא מזה ומזה', והיינו בעד אחד, שהרי שנינו בסיפא: 'נישאת שלא ברשות [ב"ד אלא בעדים] מותרת לחזור לו'], והוא שותק – שנאמר 'או הודע אליו חטאתו' – ולא שיודיעוהו אחרים. יכול אפילו אין מכחישן – תלמוד לומר 'או הודע אליו', ולשני עדים אין צריך פסוק אלא היינו בעד אחד – ואף שיש ללמוד זאת מהמשך המשנה (ג') כך כוונת התנא: אמרו לו אכלת חלב – מביא חטאת, במה דברים אמורים בשתק, אבל אם מכחישו פטור.

ב. עד אומר אכל ועד אומר לא אכל, או אשה אומרת אכל ואשה אומרת לא אכל – מביא אשם תלוי.

ג. עד אומר אכל והוא אומר לא אכלתי – פטור.

ד. שנים אומרים אכל והוא אומר לא אכלתי – לר' מאיר: חייב, שאם מביאים אותו למיתה חמורה, כל שכן שמביאים אותו לקרבן הקל. לחכמים: פטור, שיש לו מיגו לומר מזיד הייתי.

אכל כזית חלב ושוב אכל כזית חלב בהעלם אחת – חייב אחת. אכל חלב ודם ופיגול ונותר בהעלם אחת – חייב על כל אחת – זה חומר במינין הרבה ממין אחד, וחומר במין אחד ממינין הרבה – שאם אכל כחצי זית וחזר ואכל כחצי זית אחר בהעלם אחת, ממין אחד – חייב, משני מינין – פטור.

*************

יום שני ב' אלול תשע"ט

מסכת כריתות דף י"ב

דף י"ב ע"א

איבעיא מהו טעמם של חכמים החולקים על ר' מאיר וסוברים שנאמן אדם להכחיש ב' עדים המעידים שאכל חלב בשוגג – האם משום שנאמן על עצמו יותר ממאה איש, או משום שיש לו מיגו לומר מזיד הייתי. ונפק"מ: במעידים שנטמא טומאה חדשה, שלצד א' – חייב, שאין לו מיגו לומר 'טבלתי', שהרי עדיין הוא טבול יום, ורק בטומאה ישנה פטור כיון שיכול לומר 'טבלתי', אך לצד ב' נאמן אף על טומאה חדשה.

שנינו בברייתא: אמר לו עד אחד נטמאת והוא אומר לא נטמאתי – פטור. יכול אפילו שנים – א"ר מאיר: ק"ו, אם הביאוהו שנים למיתה חמורה, לא יביאוהו לידי קרבן הקל? וחכמים אומרים: אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש – ואין לפשוט האיבעיא, שיש לפרש כוונת חכמים: מתוך שאם רצה לומר לא עמדתי בטומאתי – פטור, לכן אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש. והוצרכה הברייתא לחדש זאת אף שכבר שנינו כן במשנה לענין אוכל חלב – שלא נטעה שרק שם נאמן משום שיכול לתרץ דיבורו 'לא אכלתי שוגג אלא מזיד', אלא גם ב'נטמאת' נאמן שיכול לתרץ דיבורו 'לא עמדתי בטומאתי אבל טבלתי'.

דרשו בברייתא מהנאמר 'והתודה אשר חטא עליה' – רק המודה בדברים חייב, אבל המכחיש עד אחד שאומר נטמאת פטור, יכול אפילו שנים מכחישין? א"ר מאיר: אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה, לא יביאוהו לידי קרבן הקל? לר' יהודה: נאמן אדם על עצמו יותר ממאה איש. לחכמים: כר' יהודה בחלבים ובביאת מקדש, אבל בטומאה כר' מאיר – ונפשטה האיבעיא שטעמם של חכמים משום מיגו (פירוש א' ברש"י). ואף בטומאה ישנה אינו יכול לתרץ דיבורו 'לא עמדתי בטומאה אבל טבלתי' – שאם יטען כן הרי הוכחש לענין מגע הכלול בדברי העדים.

אמר רב נחמן: הלכה כר' יהודה. אך דווקא לאכול הטהרות שנגע בהם בינו לבין עצמו ולא בפרהסיא, ורק לעצמו אך לא יאכילם לאחרים.

דף י"ב ע"ב

מודה ר' מאיר לחכמים: א. אמרו לו שנים בעלת שפחה חרופה והוא אומר לא בעלתי – נאמן, שיכול לומר לא גמרתי ביאתי. ב. אמרו לנזיר נטמאת והוא אומר לא נטמאתי – פטור, שיכול לומר נשאלתי על נזירותי. ג. אמרו לו יודע אתה בעדות פלוני והוא אומר לא ידעתי – פטור, שיכול לומר לא נתכוונתי לעדות.

אכל כזית חלב ושוב אכל כזית חלב חייב אחת, אבל אכלם בשני העלמות חייב שתים – שרק העלמות מחלקין.

שנינו במשנה שאם אכל כחצי זית וחזר ואכל כחצי זית אחר בהעלם אחת, ממין אחד חייב, משני מינין פטור – ללשון א': החידוש ברישא הוא שמדובר באכלו בשני תמחויין, וכר' יהושע שתמחויין מחלקין, ורק לחומרא אמר כן ולא לקולא. ללשון ב': בסיפא הכוונה למין אחד בשני תמחויין, וכר' יהושע, ואף לקולא אמר כן. וברישא מדובר במין אחד ותמחוי אחד, והחידוש הוא בהיתה לו ידיעה בין שתי החצאין, וכרבן גמליאל שאין ידיעה לחצי שיעור.

הכותב שתי אותיות בשתי העלמות – לרבן גמליאל חייב, שאין ידיעה לחצי שיעור, ולחכמים פטור, שיש ידיעה לחצי שיעור.

 

*************