לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון ג' אב תשע"ט

מסכת תמורה דף ט"ז

דף ט"ז ע"א

שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה, ואף חטאת שמתו בעליה נשתכחה אז. ולא רצו יהושע שמואל ופינחס לשאול, משום 'לא בשמים היא'. ואלעזר השיב להם 'אלה המצות' שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. וי"א שאלף ושבע מאות קלין וחמורין, וגזירות שוות, ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה, ואעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו.

כלב בנו של חצרון – ונקרא בן יפונה לפי שפנה מעצת מרגלים. ואביו החורגו היה קנז, ונתן כלב את בתו 'עכסה' לאחיו (בן חורגו) עתניאל בן קנז.

בשעה שהתלמיד הולך אצל רבו ואומר לו למדני תורה – אם מלמדו מאיר עיני שניהם ה', ואם לאו, מי שעשאו חכם לזה עושה אותו טיפש, ומי שעשאו טיפש לזה עושה אותו חכם. וי"א בשעה שעני הולך אצל בעל הבית ואמר פרנסני, אם מפרנסו מוטב, ואם לאו מי שעשאו עשיר לזה – עושה אותו עני, עני לזה עושה אותו עשיר.

דף ט"ז ע"ב

רבי שמעון דרש: חמש חטאות מתות, ולד חטאת, ותמורת חטאת, וחטאת שמתו בעליה, וחטאת שכפרו בעליה, וחטאת שעברה שנתה. אי אתה יכול לומר ולד חטאת בציבור, שאין חטאת נקבה בציבור. ואי אתה יכול לומר תמורת חטאת בציבור, שאין ציבור עושין תמורה. ואי אתה יכול לומר חטאת שמתו בעליה בציבור, שאין הציבור מתים. שכיפרו בעליה ושעברה שנתה לא מצינו אם נוהגות בציבור או לא, ילמד סתום ממפורש, מה מפורש ביחיד ולא בצבור, אף בשכיפרו בעליה ושעברה שנתה ביחיד ולא בציבור.

ואע"פ שאין דנין אפשר משאי אפשר – לא ניתנו מסיני אלא ארבעה חטאות שמתות, והחמישית נאמר להן שרועה, ושכחו איזו היא והחמירו על כל החמשה שימותו, ובהכרח שניתנו לענין יחיד וילמד סתום מן המפורש, שלענין ציבור לא שייך אלא בשנים ולא בארבעה. ולרבי נתן אחת נתנה להן שמתה והארבעה לרעיה, והעמידוה על חמש, ושתי שכחות שכחו, הא' אם היא מאלו שלא שייך בציבור או מאלו ששייך בציבור, ועוד שכחו איזו היא, ולכך הוצרכו להחמיר בכל החמשה. וילמד סתום מן המפורש שאינו אלא ביחיד.

 

*************

יום שני ד' אב תשע"ט

מסכת תמורה דף י"ז

דף י"ז ע"א

חומר בקדשים מבתמורה: שהקדשים עושין תמורה, ואין תמורה עושה תמורה. הצבור והשותפין מקדישין, ולא ממירין. מקדישין עוברין ואברים, אבל לא ממירין.

חומר בתמורה מבקדשים: שאם המיר בעלת מום בתמימה של הקדש, חלה עליה קדושה חמורה כ"כ שאם יפדה לא תצא לחולין, אלא כדין קדשים שקדם הקדשן את מומן שכשפודין אותן אין בהן היתר גיזה ועבודה אלא היתר אכילה, משא"כ בקדשים שאם קדם מומן להקדשן יוצאין לחולין ע"י פדיון ליגזז וליעבד.

לרבי יוסי בר' יהודה יש חומרא נוספת בתמורה שעשה בה שוגג כמזיד, ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשין. שנאמר בתמורה 'יהיה קודש' לרבות שוגג כמזיד.

ומה נקרא שוגג? א. י"א כסבור שמותר להמיר, בתמורה לוקה, ובקדשים אינו לוקה (אפילו אם בעל מום הוא). (וי"א שבתמורה קדוש, ובקדשים אינו קדוש). ב. י"א כסבור לומר תמורת עולה, ואמר תמורת שלמים, בתמורת שלמים קדוש, ובקדשים אינו קדוש. ג. י"א כסבור לומר שור שחור שיצא מביתי תחילה יהא תמורה תחת זה, ויצא מפיו שור לבן, בתמורה לוקה ובקדשים אינו לוקה. ד. י"א באומר תצא זו ותיכנס זו, ואותה של הקדש תמימה היא ואינו יוצאת לחולין, אלא תופסת זו בקדושתה, והוא סבור שתצא לחולין כבעל מום, ולא נתכוין להמיר, ואע"פ כן לוקה, ולענין קדשים כגון שהיה יודע שהקדשים אסורין לזרים, אבל סבר הוא שאם נפל בהן מום נאכלין בלא פדיון, אינו לוקה. ה. י"א באומר אכנס לבית זה ואקדיש ואמיר מדעתי, ונכנס והמיר והקדיש שלא מדעתו, בתמורה לוקה ובקדשים לא.

לרבי אליעזר כלאים, טרפה, ויוצא דופן, טומטום ואנדרוגינוס – לא קדושין בתמורה, שאם הן חולין והמירן בבהמת קדשים אינם נתפסין, ולא מקדישין לעשות תמורה, שאם הן קדושים והמיר בהמת חולין בהן אינה תמורה. ואיך יתכן שהן קדושים, במקדיש בהמה ואחר כך נטרפה, ובמקדיש ולד במעי אמו ויצא דרך דופן, וכלאים וטומטום ואנדרוגינוס אי אתה מוצא אלא בולדי קדשים, וכרבי יהודה שהולד עושה תמורה.

טעמו של רבי אליעזר – שלמד מבהמה טמאה שאינה קריבה ואין קדושה חלה עליה, ואע"פ שבעל מום קדושה חלה עליה, היינו משום שבמינו קרב, אבל טריפה לא נחשב במינה קריבה, שהטריפה דומה לטמאה שאסורה באכילה, משא"כ בעל מום שמותר באכילה.

המקדיש את הטריפה – לשמואל עושה קדושה למות, ואפילו אם הוממה אין פודין אותה להאכילה לכלבים אלא הולכת למיתה. ולר' אושעיא אינה אלא כמקדיש עצים ואבנים בלבד, ונפדית לאכול לכלבים, שאינה חשובה קדשים. וגם לשמואל יש תנא הסובר שמאחר שאינה ראויה לגופה לא חלה עליה קדושה, ולשיטתו המקדיש את הטריפה לא חלה עליה קדושת הגוף.

הדרן עלך יש בקרבנות.

פרק שלישי – אלו קדשים

דף י"ז ע"ב

אלו קדשים שוולדותיהן ותמורותיהן כיוצא בהן: ולד שלמים, ותמורתן, ולדן וולד ולדן עד סוף כל העולם, הרי הן שלמים, וטעונין סמיכה, ונסכים, ותנופת חזה ושוק. (ולר' אליעזר אפילו וולד שלמים לא יקרב שלמים – ראה להלן יח.). שנאמר בשלמים 'אם זכר אם נקבה' – זכר לרבות את הולד, נקבה לרבות את התמורה, שוולד הוא לשון זכר, ותמורה לשון נקיבה. 'אם' זכר לרבות ולד בעלי מומין, 'אם' נקבה לרבות תמורת בעלי מומין.

ונחלקו אמוראים בדין ולד בעלי מומין: י"א שנתרבו ליקרב, וכשיטת רבי אלעזר שאם הפריש נקבה לעולה וילדה הולד קרב עולה אע"פ שאמו אינה ראויה, וכך גם בולד בעל מום שלמים קרב שלמים. וי"א שנתרבו לרעיה ודברי הכל, שאפילו חכמים מודים שקדושים לרעיה.

ויש למדים וולד שלמים ותמורתן שקרב שלמים מ'רק קדשיך' אלו תמורות, 'אשר יהיו לך' אלו הוולדות 'תשא ובאת' שלא תביאם לבית הבחירה וימותו שם, אלא 'ועשית עולותיך הבשר והדם', כדרך שאתה נוהג בעולה אתה נוהג בתמורה, כדרך שאתה נוהג בשלמים אתה נוהג בוולדי שלמים ובתמורה.

ולד חטאת – הלכה למשה מסיני שהיא מתה. ולד אשם – הלכה למשה מסיני שכל שבחטאת מתה, באשם רועה. ואם הקריבן עובר בעשה, שנאמר 'רק'.

 

*************