לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון י"ב מרחשון תש"פ

מסכת נדה דף י"ח

דף י"ח ע"א

בשלשה מקומות הלכו חכמים אחר הרוב בטומאת אשה ועשאום כודאי: א. מקור – כשנמצא דם בפרוזדור שטמאוהו בתורת וודאי שחזקתו בא מן המקור. (לעיל יז: נתבארו השיטות בענין). ב. שליא – שאם נמצא בבית, אף אם אין וולד נראה, הבית טמא משום אהל המת, ושורפין עליו את התרומה, ולא שהשליא ולד, אלא משום שרוב שליות אינן בלא ולד. ולרבי שמעון נמוק הולד עד שלא יצא ונעשה דם, ונתערב בדם הלידה ובטל ברוב. ג. חתיכה – שהמפלת יד חתוכה ורגל חתוכה, אמו טמאה לידה, ותשב חומר זכר לימי טוהר וחומר נקבה לענין טומאה, שמחזיקין אותה בלידה ודאית ליתן לה ימי טומאה וימי טהרה, שהולכין אחר הרוב ורוב נשים יולדות ולד גמור אלא שנימוק, ואין חוששין שמא מגוף אטום באת, שאינו ולד ואין לו ימי טוהר.

תשע חנויות, כולן מוכרות בשר שחוטה, ואחת מוכרת בשר נבלה, ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח – ספקו אסור, שכל קבוע כמחצה על מחצה, וכיון שלקחה ממקום הקביעות מחזיקין אותה כמחצה על מחצה. ובנמצא בקרקע הלך אחר הרוב, כי 'כל דפריש מרובא פריש'.

תשע צפרדעין ושרץ אחד ביניהם, ונגע באחד מהן ואינו יודע באיזה מהן נגע – ברשות היחיד ספקו טמא, ברשות הרבים ספקו טהור, לפי ששרץ קבוע ביניהם ה"ז כמחצה על מחצה. ובנמצא, שפירש אחד מהן למקום אחר ונגע בו אדם שם, טהור, כי 'כל דפריש מרובא פריש' וצפרדע הוא.

דף י"ח ע"ב

אשה שעברה בנהר והפילה, ואין ידוע אם ולד הוא – מביאה קרבן, וחטאת העוף שלה נאכלת, ואין אומרים על הספק באה ואינה נאכלת שמא אינו ולד ומליקת חולין נבלה, שהולכים אחר רוב נשים שיולדות ולד גמור.

תינוק הנמצא בצד העיסה ובצק בידו – רבי מאיר מטהר, וחכמים מטמאין. שרוב תינוקות דרכן לטפח בשרצים, ומיעוט אינן מטפחין. לרבי מאיר סומכין מיעוט לחזקת טהרה שיש לעיסה, ואיתרע הרוב. ולחכמים המיעוט כמאן דליתא, ו'רובא וחזקה רובא עדיף'.

ונחלקו אמוראים לשיטת חכמים המטמאין את העיסה – לריש לקיש זו היא חזקה ששורפין עליה את התרומה, ולרבי יוחנן אין זו חזקה ששורפין עליה את התרומה.

המפלת חתיכה בלא צורה – לחכמים, אם יש עמה דם טמאה כשאר נדה (ולא משום לידה), ואם אין עמה דם טהורה. ולרבי יהודה בין כך ובין כך טמאה.

ונחלקו אמוראים בביאור המחלוקת:

לרב יהודה בשם שמואל – לא טימא רבי יהודה אלא בחתיכה של ארבע מיני דמים הטמאים (שנשנו להלן יט.), שמכיון שיש בה מראה דם טמא אנו תולין שכולו דם הוא וטמאה נדה, ולחכמים אין זה דם אלא בשר. אבל שאר מיני דמים, כגון ירוק ולבן שהן טהורים, טהורה.

ולרבי יוחנן – של ארבע מיני דמים לדברי הכל טמאה, ושל שאר דמים לדברי הכל טהורה, ולא נחלקו אלא כשהפילה ואינה יודעת מה הפילה, כגון שאבדה החתיכה קודם שבאה לפנינו, שלרבי יהודה הולכין אחר רוב חתיכות, ורוב חתיכות של ארבע מיני דמים הן, והיא טמאה מספק (אבל אינה טמאה בתורת וודאי אע"פ שיש כאן רוב). ולחכמים אין אומרים שרוב חתיכות הן של ארבע מיני דמים (וע"ע להלן דף כ"א).

*************

יום שני י"ג מרחשון תש"פ

מסכת נדה דף י"ט

דף י"ט ע"א

חמשה דמים טמאים באשה: א. האדום – והוא כדם המכה (מבואר בע"ב). ב. השחור – כחרת. עמוק מכן (ששחור יותר מחרת) טמא, דיהה מכן, אפילו ככחול טהור. ג. כקרן כרכום – י"מ כזוית גן שכרכום גדל בו, וי"מ כנוגה זיו כרכום. וכברור שבו (שיש עלין ברורין במראה אדמומית יותר מחבריהן). ד. כמימי אדמה – שמביא אדמה מבקעת בית כרם ומציף עליה מים (ראה להלן כ.). ה. כיין אדום מן השרוני המזוג – ששני חלקים מים ואחד יין.

לבית שמאי גם כמימי תלתן, וכמימי בשר צלי טמאים. ובית הלל מטהרים. ולת"ק ספק הם.

הירוק – עקביא בן מהללאל מטמא, וחכמים מטהרין. ולת"ק הוא ספק.

מנין שיש דם טהור באשה? שנאמר 'כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם', בין דם טהור לדם טמא. ומנין שהדם (הטמא) אדום הוא? שנאמר 'ויראו מואב את המים אדומים כדם'. ולא רק האדום שבאדומים, אלא חמשה מיני דמים טמאים (שכולם מין אדום), שנאמר 'דמיה דמיה' הרי כאן ארבעה. והשחור, אדום הוא אלא שלקה, שלא מתחלתו הוא משחיר, אלא כשנעקר הוא משחיר.

ובית שמאי שמטמאין גם כמימי תלתן ובשר צלי, וכן עקביא שמטמא גם את הירוק – י"א שלא דרשו 'דמיה דמיה' לרבות ארבעה, ומשום כך מטמאין ביותר מארבעה. וי"א שדרשו, אלא סוברים שאלו אדומים הם אלא שלקו, כמו בשחור.

אם בהרת קודם לשער לבן – הנגע טמא, ואם שער לבן קודם לבהרת – טהור. ספק – לת"ק טמא, ולרבי יהושע הרי הוא כנגע שכהה מראיתו בשבוע של הסגר, וטהור.

לר"א בר"ש לעולם אין הבית טמא בנגעים עד שיראה כשני גריסין על שני אבנים בשני כותלים, בקרן זוית, ארכו כשני גריסין ורחבו כגריס, ונמצא בכל אבן גריס על גריס כשיעור נגע. שנאמר 'קיר' ונאמר 'קירות', איזהו קיר שהוא כשני קירות? הוי אומר זה קרן זוית.

לר' יונתן בן אבטולמוס אם פרחה הצרעת בכל הבגד טהורה – שנאמר קרחת וגבחת בבגדים, ונאמר קרחת וגבחת באדם, מה להלן פרח בכולו טהור, אף כאן.

דף י"ט ע"ב

ראתה דם אדום, ולאחר מכן ראתה דם ירוק – אינו מטמא משום משקה זב וזבה, שאנו למדים מרוק שאינו מטמא אלא אם מתעגל ויוצא.

דם ירוק – לרבי מאיר, גם אם אינו מטמא משום כתם, הוא כמשקה להכשיר את הזרעים, ואע"פ שאינו דם חללים, מ"מ יש ללמדו בגזירה שוה, שנאמר בדם נדות 'שלחיך פרדס רמונים' ונאמר 'ושולח מים על פני חוצות'. ולרבי יוסי אינו מכשיר, שאע"פ שאדם דן ק"ו מעצמו, אין אדם דן גזירה שוה מעצמו.

איזהו אדום? כדם המכה. ומהו דם המכה? א. לרב יהודה בשם שמואל כדם שור שחוט, ולא ככל השחיטה, אלא כתחילת הכאה של סכין. ב. לעולא כדם צפור חיה. ונסתפקו אם הכוונה למעט צפור שחוט, או למעט כחוש. ולא נפשט. ג. לזעירי בשם רבי חנינא כדם מאכולת של ראש. ד. לאמי ורדינאה בשם ר' אבהו כדם אצבע קטנה של יד, שנגפה וחייתה וחזרה ונגפה, ולא של כל אדם אלא של בחור שלא נשא אשה, עד בן עשרים. ה. לרב נחמן כדם הקזה.

אשה הרואה כתם בבגדה, אם הרגה מאכולת – תולה בה, ולא מאכולת של כל הגוף, לפי שאינו דומה לדם נדות, אלא מאכולת הראש שדומה לדם נדות.

אשה הרואה כתם תולה בבנה ובבעלה אם יש בהן מכה – שמא נטף עליה כששוכבין יחד. וכגון שלא נשא בנה, ובבעלה כגון שנכנסה לחופה ולא נבעלה.