לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום ראשון י' אב תשע"ח
דף ק' ע"א
בברייתא אחת אמרו שלרבי שמעון אנינות לילה מדרבנן, ולפיכך האונן שולח את פסחו, וטובל ואוכל לערב. ובברייתא אחרת שנינו שלרבי שמעון אין אונן מביא שום קרבן ואפילו פסח. ונחלקו אמוראים ליישב הסתירה:
א. לרב חסדא: אונן שולח קרבן פסח, ובברייתא השניה פסח כדי נסבא.
ב. לרב ששת: כוונת הברייתא שאינו שולח שלמי פסח, שהיה צד לומר שדינם כפסח הואיל ומחמת פסח הם באים.
ג. לרב מרי: אם מת לו מת בי"ד וקברו בי"ד, אינו שולח, שיום מיתה תופס לילו מדאורייתא, ואם מת לו מת בי"ג וקברו בי"ד שולח, שיום קבורה מדרבנן, ואינו תופס לילו אלא מדרבנן.
ד. לאביי: אם מת קודם חצות, שלא היה ראוי לפסח, חלה עליו אנינות, ואם מת לאחר חצות, שהיה ראוי לפסח, לא חלה עליו אנינות.
ה. לרבא: שניהם כשמת לאחר חצות, ואם מת קודם ששחטו וזרקו עליו, אינו אוכל. ואם מת לאחר ששחטו וזרקו עליו, אוכל בערב. ולא נפטר במה שזרקו עליו, שסובר רבא אכילת פסחים מעכבת.
'לה יטמא' – לרבי ישמעאל רשות, ולרבי עקיבא חובה.
ולדברי ר"ע מצאנו סתירה בברייתא אם מטמא לקרוביו בערב פסח או לא – בברייתא אחת אמרו שיוסף הכהן לא רצה ליטמא לאשתו שמתה בערב פסח, וטמאוהו בעל כרחו. ובברייתא אחרת אמרו שההולך לשחוט פסחו ולמול את בנו, ושמע שמת לו מת, לא יטמא. ומיישב אביי שקודם חצות מטמאין אותו, ואם מת לאחר חצות שכבר חלה עליו חובת פסח, אינו מטמא.
נאמר לענין נזיר 'על נפש מת לא יבוא וגו', לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא'. ודרש ר"ע: 'נפש' אלו הקרובים, 'מת' אלו הרחוקים. 'לאביו' אינו מטמא, אבל מטמא למת מצוה. 'לאמו', ללמד שאם היה כהן ונזיר, לא יטמא לאמו אבל מטמא למת מצוה. 'לאחיו', שאם היה כ"ג ונזיר, לא יטמא לאחיו אבל מטמא למת מצוה. 'ולאחותו', ללמד שאם הלך לשחוט פסחו ולמול בנו ושמע שמת לו מת, לא יטמא, אבל מטמא למת מצוה.
דף ק' ע"ב
יום שמועה – למצות שבעה ושלשים הוא כיום קבורה, ולאכילת פסחים הוא כיום ליקוט עצמות, שטובל ואוכל פסחו לערב.
ומשמע מן הברייתא שביום קבורה אין טובל ואוכל פסחו לערב, ובסיום הברייתא אמרו שבין ביום קבורה ובין ביום ליקוט עצמות טובל ואוכל קדשים לערב. לרב חסדא: מחלוקת תנאים היא אם יום קבורה תופס את לילו. ולרבה בר רב הונא: אם שמע שמועה על מתו או ליקטו לו עצמות או שמת לו מת וקברו, סמוך לשקיעת החמה, טובל ואוכל קדשים לערב וכ"ש פסחו. אבל אם לאחר שקיעת החמה, אם קברו אינו אוכל אפילו את פסחו, ואם שמע או ליקט עצמות, אוכל את פסחו. ומכאן דקדק רבה בר רב הונא שאכילת פסחים מעכבת.
יום המיתה – תופס את לילו לדברי הכל, ועכ"פ מדרבנן. וגם אם נקבר בו ביום, לדברי הכל מתאונן עד סוף היום גם לאחר קבורה, שנאמר 'ואחריתה כיום מר'.
יום הקבורה – לחכמים מתאונן כל היום בלא לילו, ולרבי תופס את לילו. ואע"פ שלדעת רבי ליל יום המיתה אינו אלא מדרבנן, עשו חכמים חיזוק זה לדבריהם, והיינו ליום הקבורה, יותר ממה שעשתה תורה לדבריה ביום המיתה.
אנינות לילה – לרבי יהודה היא מן התורה, שנאמר 'הן היום', אני היום אסור ולילה מותר, ולדורות בין ביום ובין בלילה אסור. ולרבי אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים.
*************
יום שני י"א אב תשע"ח
דף ק"א ע"א
נחלקו תנאים מפני מה נשרפה חטאת של ר"ח ביום שמיני למילואים:
לרבי נחמיה – מפני אנינות שרפוה. וכך יתישבו הכתובים לפי דבריו: 'מדוע לא אכלתם', אמר משה לאהרן, שמא נכנס דמה לפני ולפנים, אמר לו 'הן לא הובא את דמה'. שמא חוץ למחיצתה יצאת, אמר לו 'בקדש' היתה. שמא באנינות הקרבתם אותה ופסלוה, אמר לו אני הקרבתי, וכהן גדול מקריב אונן. א"ל הן לא הובא את דמה ובקדש היתה, 'אכול תאכלו אותה כאשר צויתי', באנינות יאכלוה. אמר לו 'ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה", שמא לא שמעת אלא בקדשי שעה, אבל בקדשי דורות, יש ללמוד בק"ו ממעשר הקל שאמרה תורה 'לא אכלתי באוני ממנו'. מיד 'וישמע משה וייטב בעיניו', הודה ולא בוש משה לומר לא שמעתי, אלא אמר שמעתי ושכחתי.
לרבי יהודה ורבי שמעון מפני טומאה נשרפה וכך יתישבו הכתובים לפי דבריהם:
'מדוע לא אכלתם' וכו', שמא נכנס דמה וכו', שמא באנינות הקרבתם אותה וכו'. אמר לו שמא בגלל צערכם פשעתם בה ונטמאת, אמר לו אהרן, כך אני בעיניך שאני מבזה קדשי שמים, 'ותקראנה אותי כאלה' אפילו אלה וכאלה איני מבזה קדשי שמים. אמר לו, ואי הן לא הובא את דמה ובקודש היתה, 'אכול תאכלו אותה בקודש כאשר צויתי' באנינות יאכלוה. אמר לו שמא לא שמעת אלא בלילה, אבל ביום יש ללמוד ממעשר הקל שאמרה תורה לא אכלתי באוני ממנו, מיד וישמע משה וייטב בעיניו, לא בוש לומר לא שמעתי, אלא שמעתי ושכחתי. ורצו להשהות אותה עד הלילה ולאוכלה, אלא שנטמאת באונס.
בברייתא אחת דרשו 'כי כן צויתי' הנאמר במנחה – שבאנינות יאכלוה. 'כאשר צויתי' הנאמר בחטאת שנשרפה – שבשעת מעשה כשאירע להם אנינותם אמר להם כן. 'כאשר צוה ה" הנאמר באכילת חזה ושוק של שלמי ציבור – ולא מאלי אני אומר שתאכלוה באנינות. ובברייתא אחרת אמרו שחטאת ראש חודש נשרפה מפני אנינות. לשמואל ברייתא ראשונה כרבי יהודה ורבי שמעון, והשנית כרבי נחמיה, ומפרש שלדבריו לא הותר להם אנינות כלל. ולרבא שניהם כרבי נחמיה, וראשונה בקדשי שעה, והשנית בקדשי דורות.
רבי יהודה ורבי שמעון הוכיחו שמפני טומאה נשרפה ולא מפני אנינות: א. שאם מפני אנינות היה צריך לשרוף את שלשת שעירים שקרבו בו ביום. ורבי נחמיה מיישב לשיטתו שלקדשי שעה הותרה אנינות ולא לקדשי דורות. ב. היה ראוי לאוכלה בערב. ורבי נחמיה סבר אנינות לילה מן התורה. ג. הלא פינחס היה עמהם שלא היה אונן. ורבי נחמיה סבר שעדיין לא נתכהן פינחס (עד שהרגו לזמרי, וי"א עד ששם שלום בין השבטים).
דף ק"א ע"ב
'ואכלתי חטאת היום' – לרבי יהודה ורבי שמעון פירושו, שהיום אי אפשר לאכול אלא בלילה. ולרבי נחמיה פירושו חטאת של חובת היום, שהוא קדשי דורות. 'הן היום הקריבו' – לרבי נחמיה הכוונה שקרבן זה בא לחובת היום, כלומר שהוא קדשי דורות ואין נאכל באנינות. ולרבי יהודה ורבי שמעון הכוונה וכי הן היום הקריבו, והלא אני הקרבתי.
'ואת שעיר החטאת דרש דרש משה': שעיר – זה שעיר נחשון, חטאת – זו חטאת שמיני, דרש – זה שעיר של ראש חודש. ולא נשרף אלא אחד, שנאמר 'והנה שורף'. ושעיר של ראש חודש היה, שנאמר 'ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה'. ולכך נאמר שתי דרישות, שאמר להם מפני מה חטאת זו נשרפה ואלו מונחות.
לרב חנינא לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי – שנאמר 'והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם'. ולרב אשי עד ששם שלום בין השבטים, שנאמר 'וישמע פינחס הכהן ונשיאי העדה וראשי אלפי ישראל'.
משה רבינו – לשיטת רב כהן גדול וחולק בקדשי שמים היה, שנאמר 'מאיל המלואים למשה היה למנה'. וביום ראשון של מילואים לא אכל מן החטאת (לסובר שמפני אנינות נשרפה), לפי שהיה טרוד בשכינה, שבהשכמה עלה ובהשכמה ירד.
נאמר בבעל מום 'לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל' – שאילו נאמר קדשי קדשים הייתי אומר שאוכל רק בהם משום שהותרו לזר בבמה, לדברי האומר יש מנחה בבמה. ואילו נאמרו רק קדשים קלים, הייתי אומר שרק בקדשים קלים אוכל לפי שהן קלים ולא בקדשי קדשים.
*************