לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון כ"ב אלול תשע"ח

מסכת מנחות דף כ"ג

דף כ"ג ע"א 

קומץ של מנחת חוטא ששמנו – לרבי יוחנן פסול, ולריש לקיש תחילת מצותו שישפשפנו לקומץ בשירי הלוג ומעלהו, וכל שכן שאם שמנו כשר. ולא נאמר 'לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה' אלא שלא יקבע לה שמן כחברותיה.

חרב שנתערב בבלול – לת"ק יקריב, שעולין מבטלין זה את זה. ולרבי יהודה לא יקריב. רבי יוחנן פירשה על קומץ של מנחת חוטא שנתערב בקומץ של מנחת נדבה, ולחכמים יקריב ששניהם עולין, אבל אם נפל שמן על מנחת חוטא, גם לחכמים לא יקריב. וריש לקיש פירשה במנחת נסכים של פרים ואילים, שהיא יבישה כלפי מנחת נסכים של כבשים, שלכבש נותן שלשה לוגין לעשרון, ולפרים ואילים נותן שני לוגין לעשרון.

המעלה אבר שאין בו כזית ועצם משלימו לכזית – לרבי יוחנן חייב, שחיבורי עולין כעולין. ולריש לקיש פטור, שחיבורי עולין לאו כעולין.

רבא נסתפק לענין קומץ שמיצה שמנו על גבי עצים – אם גם לרבי יוחנן אינו מצטרף, שלא אמר שמצטרף אלא בעצם שהוא ממין הבשר, או שמצטרף גם לריש לקיש, שלא אמר שאינו מצטרף אלא בעצם שאפשר להפרישו מן הבשר, ואם הופרש אין מצוה להחזירו, ולא בשמן שאי אפשר להפרישו.

שתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו זו בזו – אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה, כשירות. ואם לאו, פסולות. קומץ שנתערב במנחה שלא נקמצה – לא יקטיר. ואם הקטיר, זו שנקמצה עולה לבעלים, וזו שלא נקמצה אינה עולה. נתערב קומצה בשיריה או בשיריה של חבירתה – לא יקטיר, ואם הקטיר עולה לבעלים.

 

 

דף כ"ג ע"ב 

לרב חסדא נבילה בטילה בשחוטה – שאם יש שתי חתיכות שחוטה ואחת נבילה ואין ידוע איזוהי, ונגע באחת מחתיכות, אינו טמא, לפי שאי אפשר לשחוטה שתעשה נבילה, וחשוב מין בשאינו מינו ובטל. אבל שחוטה אינה בטילה בנבילה, שאפשר לנבילה שתעשה שחוטה, שכשתסרח טומאתה פורחת ממנה. ולרבי חנינא כל שאפשר לו להיות כמוהו אינו בטל, וכל שאי אפשר לו להיות כמוהו בטל, ולפיכך נבילה אינה בטילה בשחוטה, ושחוטה בטילה בנבילה. ומחלוקתם לשיטת רבי יהודה אליבא דרבי חייא שמין במינו לא בטל רק באופן שזה יכול להיות כזה, ורב חסדא הולך אחר מבטל, ורבי חנינא אחר הבטל.

נאמרה הקטרה בקומץ ונאמרה בשירים – מה הקטרה האמורה בקומץ אין הקומץ מבטל חבירו, אף הקטרה האמורה בשירים אין שירים מבטלין את הקומץ. לפיכך: א. שתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו זו בזו אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה כשרות, ולאחר שקמץ אחת, אין השיריים מבטלין את המנחה שלא נקמצה. ב. נתערב הקומץ במנחה שלא נקמצה, לא יקטיר. ואם הקטיר, זו שנקמצה עלתה לבעלים. והמנחה שלא נקמצה אינה מבטלת את הקומץ. ג. נתערב קומצה בשירים של חברתה לא יקטיר, ואם הקטיר עלתה לבעלים, ואין השיריים מבטלים את הקומץ.

מצה שתיבלה בקצח בשומשמין ובכל מיני תבלין – כשרה, שמצה היא אלא שנקראת מצה מתובלת. וכגון שרובה מצה, ולפיכך לא בטלה בתבלין. ואם תבלין מרובה, להולך אחר הבטל אינה בטלה בתבלין, שהמצה תהא כתבלין לאחר שתתעפש. ולסובר שהולכים אחר מבטל, בטלה בתבלין, שהתבלין לא יתהפך להיות כמצה.

*************

יום שני כ"ג אלול תשע"ח

מסכת מנחות דף כ"ד

דף כ"ד ע"א 

עשרון שחלקו והניחו בכלי, והחצאים אין נוגעים זה בזה, ונגע טבול יום באחד מהן – השני טמא, שהכלי מצרף את מה שבתוכו לקודש.

הושיט חצי עשרון אחד לבין שני חצאין אלו, ונגע בו טבול יום – אין השנים טמאים, שהצריך לכלי כלי מצרפו, ולא זה שאין צריך לכלי.

הושיט הטבול יום את אצבעו באויר שבין שני החצאין – לא נטמאו, שאין לך דבר שמטמא מאוירו אלא כלי חרס בלבד.

ונסתפקו בגמרא אם דין צירוף הוא מדאורייתא, ויכול לקמוץ מזה על זה – או שהוא מדרבנן, ואינו יכול לקמוץ מזה על זה.

שני מנחות שלא נקמצו ונתערבו זו בזו, אם יכול לקמוץ מכל אחת בפני עצמה כשירות. ואם צירוף כלי לא מועיל לקמיצה, צריך להעמידה בגושין המחולקין העשויין כמסרק, שגופי המנחה מחולקין מראש האחד מזו כדי קומץ ומזו כדי קומץ, ובראש האחד הן נוגעין זה בזה.

'והרים ממנו' מן המחובר, שלא יביא עשרון בשני כלים ויקמוץ. אבל בכלי אחד דומיא דשני כלים, קומץ. ואם צירוף כלי לא מועיל לקמיצה, צריך להעמידה כשחקק מדה קטנה בתוך מידה גדולה, ונותן בפנימי חצי עשרון וחציו בחיצון, שאע"פ ששני החצאין מעורבין מלמעלה בגודש הכלי, אין מצטרפין. ובכלי אחד באופן זה, כגון שנתנם בעריבה של תרנגולים, מצטרפים אע"פ שמחיצה מפסקת, כיון שנוגעים זה בזה.

שני חצאי עשרון בכלי ואין נוגעין זה בזה, וחצי עשרון מחוץ לכלי, וחיבור מים כגון נצוק או צנור מחבר את של חוץ לכלי למה שבתוך הכלי – ונגע טומאה בזה שבכלי שאינו נוגע במים, ונטמא חבירו משום צירוף כלי, נסתפק רבי ירמיה אם יטמא את זה שבחוץ בחיבור מים או לא. ולצד שהוא מטמא, נסתפק אם נגע טבול יום בחיצון, האם יטמא גם השני שבתוך הכלי שאינו נוגע במים ע"י צירוף כלי, או שאין צירוף כלי מועיל אלא לענין טומאה שאירעה בתוך הכלי. ולא נפשט.

דף כ"ד ע"ב 

עשרון שחלקו ונטמא אחד מהן, ולאחר מכן הניח שניהם בכלי, וחזר טבול יום ונגע באותו טמא – נסתפק רבא אם מקבל טומאה אחרת כדי לפסול חבירו, או שמא כבר 'שבע לו טומאה'.

סדין ששכב עליו זב ונטמא טומאת מדרס, ועשאו וילון – טהור מן המדרס, אבל טמא מגע מדרס. ולרבי יוסי אינו טמא מגע מדרס, שבאיזה מדרס נגע. אבל אם נגע בו זב קודם שעשאו וילון, והיו עליו שתי טומאות, מדרס ומגע, נטהר מן המדרס מלטמא אדם או כלים, ונשארה עליו תורת מגע לאוכלין ומשקין. ולצד שאומרים 'שבע לו טומאה', אינו מטמא טומאת מגע אלא אם נגע בו הזב קודם ששכב עליו, וחלה טומאת מדרס על טומאת מגע לפי שהיא טומאה חמורה על טומאה קלה.

ומודה רבי יוסי בשני סדינין המקופלין ומונחין זה על זה, וישב זב עליהן – שהעליון טמא מדרס, והתחתון טמא מדרס ומגע מדרס. ואין אומרים 'שבע לו טומאה', כיון ששני הטומאות באו עליו בבת אחת.

עשרון שחלקו לשנים, ואבד אחד מהן, והפריש אחר תחתיו, ונמצא הראשון, והרי שלשתן מונחין בביסא – לרבא נטמא אבוד, אבוד וראשון מצטרפין, ומופרש אין מצטרף. נטמא מופרש, מופרש וראשון מצטרפין, אבוד אין מצטרף. נטמא ראשון, שניהם מצטרפין. ולאביי כל אחד מהן שנטמא, שניהם מצטרפין, שכולן בני בית אחד הן, שמכח מנחה אחת באו.

וכן לענין קמיצה – שלשיטת רבא: אם קמץ מן האבוד, שיריו וראשון נאכלין, מופרש אינו נאכל. קמץ מן המופרש, שיריו וראשון נאכלין, אבוד אינו נאכל. קמץ מן ראשון, שניהם אינן נאכלין, ששניהם נזקקין לקומצו של ראשון, וקומץ אינו מתיר אלא עשרון, חצי שהופרש ממנו, ואחד מן החצאין הללו, וכיון שאין יודעים  איזהו, שניהם אינם נאכלים. ולשיטת אביי: אפילו קמץ מאחד מהן, שניהן אינן נאכלין, שכולן בני בית אחד הן. אבל שיריים של החצי שקמצו ממנו נאכלין, ואין אומרים שחסר מן הקומץ שליש, ששית לכל אחת מן החצאין האחרים, וכן הקומץ עצמו קרב ואין אומרים ששליש ממנו חולין, שדעת הכהן לקמוץ על עשרון.

*************