לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון כ"ו מרחשון תש"פ

מסכת נדה דף ל"ב

דף ל"ב ע"א

קטן וקטנה – לא חולצין, כי 'איש' כתוב בפרשה, ומקשינן אשה לאיש. ולרבי מאיר גם לא מיבמין, שחושש למיעוט המצוי, ובקטן חוששין שמא ימצא סריס, ובקטנה שמא תמצא איילונית, ונמצאו פוגעין בערוה שלא במקום מצוה. ולחכמים מיבמין, שהולכין אחר רוב קטנים שאינם סריסים, ורוב קטנות שאינן איילוניות.

מעשה בתינוקת בעין בול שראתה ליום או ליומיים אחר שנולדה, והטבילוה קודם לאמה שטבלה רק לאחר י"ד ימי טומאת לידה, משום מגע תרומה. וכן היה מעשה בבית שערים. וכן עשו בפומבדיתא, ואע"פ שתרומת חו"ל אינה נפסלת בנגיעת נדה, היו צריכין לסוך אותה בשמן של תרומה, וסיכה כשתיה, והנדה אסורה באכילת תרומת חו"ל.

אין תרומת חו"ל אסורה באכילה אלא במי שטומאה יוצאה מגופו. ובנגיעה, אינה נפסלת אפילו אם נגע בו מי שטומאה יוצא מגופו. וסיכה כשתיה, ולפיכך הנדה אסורה לסוך בשמן של תרומת חו"ל, שנאמר 'ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו לה", לרבות את הסך כשותה. וי"א שנאמר 'ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו'.

תינוקת בת יום אחד שראתה דם – טמאה נדה, שנאמר 'ו'אשה. (ולמסקנא (ע"ב) למדים מ'ואשה' האמור לענין זבה, שמרבה תינוקת לזיבה, ואין זבה בלא נדה). וסתם בנות שלנו אינן ספק נדות אפילו לרבי מאיר שמטמא בנות כותים, לפי שאנו יודעים לדרוש 'ו'אשה, ואם ראתה דם מפרישין אותה, משא"כ הכותים שאינן דורשים דרשה זו.

תינוקת בת ג' שנים ויום אחד מטמאה בביאת אדם – והלכה למשה מסיני היא, והסמיכוה על המקרא, שנאמר 'ו'אשה.

דף ל"ב ע"ב

אשה טמאה בדבר האמור בה – והיינו באודם, ואין איש טמא באודם האמור באשה, בין שראה שכבת זרע אדום, ובין שראה דם, שנאמר 'ו'אשה שני פעמים.

תינוקת בת עשרה ימים מיטמאה בזיבה – שנאמר 'ו'אשה. אבל פחות מעשרה אי אפשר שיהא בה זיבה, שאין זיבה אלא לאחר שבעה ימי נדות, ושלשה ימי זיבה.

תינוק בן יום אחד מטמא בזיבה – לרבי יהודה שנאמר 'איש איש'. ולרבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה שנאמר 'לזכר', כל שהוא זכר, בין גדול בין קטן, 'ולנקבה', כל שהיא נקבה, בין גדולה בין קטנה. וכפל 'איש איש' הוא משום שדברה תורה כלשון בני אדם.

בן תשע שנים ויום אחד מטמא בשכבת זרע – והלכה היא, והסמיכוהו על המקרא שנאמר 'ואיש'. ועיקר הכתוב בא למעט את האשה, שאינה מיטמאה בלובן.

זב זכר מטמא בראיות כבימים – שבין אם ראה שלש פעמים ביום אחד, בין שראה שלש בשלשה ימים רצופין, הרי זה זב. אבל זבה נקבה אינה מטמאה בראיות, שאם ראתה שלש פעמים ביום אחד אינה זבה.

זב אינו מיטמא באונס – שנאמר 'מבשרו' ולא מחמת אנסו. זבה מיטמאה באונס, שנאמר 'כי יזוב זוב דמה'.

***********

יום שני כ"ז מרחשון תש"פ

מסכת נדה דף ל"ג

דף ל"ג ע"א

תחתונו של זב (משכבו) – מטמא אדם. עליונו של זב אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין, שנאמר 'וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא', ואינו מדבר במה שתחתיו של זב, שזה כבר נאמר 'ואיש אשר יגע במשכבו', אלא מדבר במי שנוגע בכל אשר יהיה הזב תחתיו, והיינו בעליונו של זב, ונתקו הכתוב מטומאה חמורה והביאו לידי טומאה קלה, לומר לך שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין ולא אדם וכלים, ש'יטמא' טומאה קלה משמע.

תחתונו של בועל נדה – כעליונו של זב, ואינו מטמא אלא אוכלין ומשקין, שנאמר 'ותהי נדתה עליו'. ואם הנדה בשישי למנינה, אין אומרים שגם הוא יטבול למחר, שנאמר 'יטמא שבעת ימים', ומה ת"ל 'ותהי נדתה עליו', מה היא מטמאה אדם וכלי חרס אף הוא מטמא אדם וכלי חרס, אבל אינו עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים כמותה, שנאמר 'וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא', נתקו הכתוב מטומאה חמורה לטומאה קלה, לומר לך שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין, ואינו מטמא אדם או בגדים ש'יטמא' טומאה קלה משמע.

כלל ופרט המרוחקין זה מזה – לאביי אין דנין אותו בכלל ופרט, ולרבא דנין.

הטעם שהכותים בועלי נדות: א. שהן יושבות על כל דם ודם, בין טהור ובין טמא, ותקנה גדולה היא להן, אלא שרואות דם אדום ומשלימות אותו לדם ירוק, כגון אם ראתה ירוק תחלה, סבורה היא שהיא טמאה ומונה ממנו ז' ימים, וכשרואה בחמישי שלה דם אדום, אינה משמרת אלא שני ימים להשלים ז' לראייתה הראשונה, והיא צריכה למנות שבעה מראייה שניה. ב. דבר אחר, כשהן רואות ג' רצופים לאחר ז' ימי הנדה והיא זבה, ופוסקת באמצע היום השלישי, סופרת אותו קצת היום שעד הערב למנין שבעה נקיים, וע"פ הדין צריך למנות לזבה שבעה נקיים שלמים, ואין אומרים בזה מקצת היום ככולו, שהרי זב שפסק והתחיל לספור וראה קרי, הדין הוא שסותר אותו היום, ואם מקצת היום ככולו, למה סותר, הלא עדיין יש מקצת היום מכאן ואילך.

ורמי בר חמא דחה שיש לומר לענין שבעה נקיים של זבה מקצת היום ככולו, וא"כ הכותים נוהגים כדין בענין זה. והכתוב המלמד שאם ראה קרי סותר אותו היום, מדבר כשראה סמוך לשקיעת החמה, שאין כבר מקצת היום לאחר שראה את קריו.

דף ל"ג ע"ב

רמי בר חמא נסתפק בדין זבה הפולטת שכבת זרע – אם היא 'רואה' וסותרת אותו היום שהיא מונה לזיבתה כדין זב שראה קרי, או 'נוגעת' היא ולא סתרה. ואע"פ שאמרה תורה 'ואחר תטהר' אחר כולן, שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם, היינו רק שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהם, אבל אם טומאה אחרת מפסקת אין בכך כלום, שהרי גם בזב אסור שיהא טומאה מפסקת ביניהם, ואע"פ כן כשראה קרי סותר אותו היום בלבד.

על ששה ספקות שורפין את התרומה, ואחד מהן על ספק בגדי עם הארץ, שאם נגעו בתרומה נשרפת שמא טמא היה.

משכבו של כותי שנגע בתרומה – נשרפת מספק. ואם טבל ועלה, ודרס על בגדי חבר כשהוא ערום, ונגעו בגדי חבר בתרומה, אינה נשרפת. שאם משום טומאת עם הארץ כבר טבל, ואם משום בועל נדה יש כאן ספק ספיקא, ספק בעל בקרוב ספק לא בעל בקרוב, והיינו שכבר עברו ימי טומאתו וטבילתו טיהרתו. ואם תאמר בעל בקרוב, יש ספק אם דם ירוק השלימתו או לא, ועל ספק ספיקא אין שורפין את התרומה. ואם לא היה הכותי ערום, נטמאו בגדי החבר, שבגדי עם הארץ מדרס לפרושין.

בנות צדוקין – לת"ק, בזמן שנהגו ללכת בדרכי אבותיהן, הרי הן ככותיות. פרשו ללכת בדרכי ישראל, הרי הן כישראלית. ובסתמא הרי הן ככותיות. ולרבי יוסי לעולם הן כישראלית אפילו בסתמא, עד שיפרשו ללכת בדרכי אבותיהן.

מעשה בצדוקי שסיפר עם כהן גדול בשוק, ונתזה צנורא מפיו ונפלה לכהן גדול על בגדיו, והוריקו פניו של כהן גדול, שחרה לו שנטמאו בגדיו, וקדם כהן גדול אצל אשתו של צדוקי לשואלה אם השלימה לדם ירוק או לא, אמרה לו אף על פי שנשי צדוקים הן, מתיראות מן הפרושים ומראות דם לחכמים. אמר רבי יוסי בקיאין אנו בהן יותר מן הכל והן מראות דם לחכמים, חוץ מאשה אחת שהיתה בשכונתינו שלא הראתה דם לחכמים ומתה. ולא חשש הכהן לטומאת עם הארץ, לפי שהיה ברגל.

חכמים טיהרו טומאת עם הארץ ברגל – שנאמר 'ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים', הכתוב עשאן כולן חברים.