לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום רביעי ט"ו אדר א' תשע"ט

מסכת חולין דף פ"ה

דף פ"ה ע"א 

לת"ק בני ישראל סומכין ולא בנות ישראל – ולרבי יוסי ורבי שמעון נשים סומכות רשות.

השוחט ונמצאת טריפה, והשוחט לעבודת כוכבים, והשוחט חולין בפנים וקדשים בחוץ, חיה ועוף הנסקלים – לרבי מאיר חייב בכיסוי, ולחכמים פטור. השוחט ונתנבלה בידו, הנוחר והמעקר, פטור מלכסות.

רבי מאיר ורבי שמעון נחלקו אם שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה לענין כיסוי הדם, ולענין אותו ואת בנו.

טעמם באותו ואת בנו: רבי מאיר דורש 'שחיטה שחיטה' משחוטי חוץ שהיא שחיטה שאינה ראויה ושמה שחיטה, ורבי שמעון דורש מ'טבוח טבח והכן' שרק שחיטה ראויה שמה שחיטה. ולרבי מאיר דנין שחיטה משחיטה ולא מטביחה, ואע"פ שמשמעות שניהם שוה, במקום שיש לשון דומה למדין מן הדומה. ולרבי שמעון דנין חולין מחולין ולא חולין מקדשים. ולרבי מאיר הרי אותו ואת בנו נוהג גם בקדשים.

טעמם בכיסוי הדם: רבי מאיר דורש 'שפיכה שפיכה' משחוטי חוץ ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, ורבי שמעון דורש מ'אשר יאכל' שצריך שחיטה ראויה. ולרבי מאיר בא למעט עוף טמא. ולרבי שמעון טריפה שוה לעוף טמא ששניהם אינם בני אכילה.

רבי ראה דבריו של ר"מ באותו ואת בנו ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, שיש ללמוד מקדשים שהרי אותו ואת בנו נוהג גם בקדשים, ולפיכך שנאו בלשון חכמים. וראה דברי רבי שמעון בכסוי הדם שאין שמה שחיטה, כי טריפה אינה בת אכילה כמו עוף טמא, ולפיכך שנאו בלשון חכמים.

 

דף פ"ה ע"ב 

רבי שסובר כרבי מאיר ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, מודה שאם שוחט את הטריפה ומצא בה בן ט' חי, לא תועיל שחיטת האם להתיר את העובר באכילה.

'וכי ימות מן הבהמה', מקצת בהמה מטמאה ומקצת אינה מטמאה, ואי זו, זו טרפה ששחטה ששחיטתה מטהרתה מידי נבילה.

השוחט את הטרפה וכן השוחט ונמצאת טריפה, זה וזה חולין בעזרה – ר"ש מתיר בהנאה, לפי שהיא שחיטה שאינה ראויה, וחכמים אוסרין בהנאה. ומודה רבי שמעון שנקראת שחיטה לטהר מידי נבילה.

לרבי שמעון חולין שנשחטו בעזרה אסורים בהנאה מן התורה – שהרי גזר על חיה שנשחטה בעזרה שאסורה אטו בהמה, ואם בהמה אינה אסורה אלא מדרבנן ומשום גזרה שמא יאכל קדשים בחוץ, לא היה גוזר בחיה, שאין גוזרים גזירה לגזירה.

השוחט וצריך לדם חייב לכסות – כיצד יעשה ויפטר מן הכיסוי, או נוחרו או עוקרו. ולהאומר אין שחיטה לעוף מן התורה, הנוחר את העוף חייב בכיסוי, שנחירתו זו היא שחיטתו.

רבי חייא נפלה לו תולעת בפשתנו – והורה לו רבי שישחוט עוף על מי המשרה כדי שתריח הדם ותברח. י"א שאמר לו צא טרוף, ששחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, וכ"ש שיוכל לנחור שלרבי יש שחיטה לעוף מן התורה, שנאמר 'כאשר צויתיך' מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה. וי"א שאמר לו צא נחור משום שיש שחיטה לעוף מן התורה, וכ"ש שיוכל לטרוף.

 

*************

יום חמישי ט"ז אדר א' תשע"ט

מסכת חולין דף פ"ו

דף פ"ו ע"א 

משעלו בני הגולה פסקו הזיקין והזועות והרוחות והרעמים, ולא החמיץ יינם, ולא לקה פשתנם. ונתנו חכמים עיניהם ברבי חייא ובניו, ולא הועילה זכותם אלא על כל העולם, ולא על עצמם, שהרי לרבי חייא עצמו נפלה תולעת בפשתן.

בכל יום בת קול יוצאת ואומרת: כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת.

חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין אותם – חייב לכסות. בינן לבין עצמן, לרבי מאיר פטור מלכסות, ולחכמים מכסה מספק שמא שחטו כהוגן.

וכן לענין אותו ואת בנו אם שחטו ואחרים רואין אותן, אסור לשחוט אחריהם. שחטו בינן לבין עצמן – רבי מאיר מתיר לשחוט אחריהן, וחכמים אוסרים מספק שמא שחטו כהוגן. ומודים חכמים שאם שחט, שאינו סופג את הארבעים.

רבי מאיר מחייב על שחיטת קטן (כשאחרים אין רואים אותן) משום נבילה – הואיל ורוב מעשיהם מקולקלים.

ואילו היו רק מיעוטן של קטנים מקלקלים, לא היה ר"מ מתיר לשחוט אחריהם משום 'סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא', שלא אמרו כן אלא לטהר ספק טומאה, אבל לא להתיר ספק איסור.

תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו – חכמים מטמאין, מפני שדרכו של תינוק לטפח את ידיו באשפות ששרצים מצויים שם, וטימא את העיסה שאנו רואין שנגע בה. ורבי מאיר מטהר, לפי שרוב תינוקות מטפחין ומיעוט אין מטפחין, ועיסה זו בחזקת טהרה עומדת, סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא.

דף פ"ו ע"ב 

רבי הורה מתחילה כחכמים, ולבסוף הורה כרבי מאיר.

רבי חייא בר אבא היה חוזר על תלמודו כל שלשים יום לפני רבי יוחנן.

שחט מאה חיות במקום אחד – כסוי אחד לכולן. מאה עופות במקום אחד, כסוי אחד לכולן. חיה ועוף במקום אחד, כסוי אחד לכולן. שנאמר 'חיה', כל משמע חיה בין מרובה ובין מועטת, ונאמר 'עוף', כל משמע עוף בין מרובה ובין מועט. לרבי יהודה אם שחט חיה יכסנה, ואח"כ ישחוט את העוף, שנאמר 'חיה או עוף'. ולחכמים 'או' בא לחלק, שלא נאמר שאין צריך כיסוי רק אם שחט שניהם. ורבי יהודה למד לחלק מ'דמו'. ולחכמים 'דמו' משמע של הרבה, שנאמר 'כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא'.

האומר 'הב ליבריך' נאסר עליו לשתות יין עד שיברך לפניו – שאין שתיית היין מצטרפת לסעודה הראשונה.

מודה רבי יהודה שאין צריך לברך על השחיטה שלאחר הכיסוי – ואע"פ שכבר נטפל לכיסוי אין חייב לברך כדין האומר 'הב ליבריך' ונמלך לשתות יין, ששם אין יכול לשתות ולברך ביחד, אבל כאן יכול לשחוט ביד אחת, ולכסות בשניה.

*************