לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום רביעי כ"ז אדר ב' תשע"ט
מסכת חולין דף קכ"ז
דף קכ"ז ע"א
נאמר בתורה 'עכבר' – שומע אני אפילו עכבר שבים – ששמו עכבר, שמן הדין אין לדעת – שהרי טימא בחולדה וטימא בעכבר, ויש לומר: מה חולדה מין הגדל על הארץ אף עכבר מין הגדל על הארץ, או שמא: מה חולדה כל ששמה חולדה אף עכבר כל ששמו עכבר ואף עכבר שבים – תלמוד לומר 'על הארץ'.
נאמר עוד 'על הארץ' – למעט ספק טומאה צפה.
נאמר בעכבר 'השורץ' – כל מקום ששורץ ואף אם ירד לים. ואין לדרוש 'השורץ' – כל שהוא שורץ ואפילו עכבר שבים, ו'על הארץ' – עכבר היבשה שירד לים לא יטמא – שמאחר שהים מקום טומאה אין סברא שעכבר של יבשה לא יטמא בים.
אין לדרוש 'השורץ' – רק המשריץ טמא, ולמעט עכבר שחציו בשר וחציו אדמה שאין פרה ורבה, שמן הדין אין לדעת – שהרי טימא בחולדה וטימא בעכבר, ויש לומר: מה חולדה כל ששמה חולדה אף עכבר כל ששמו עכבר, ואף עכבר שחציו בשר וחציו אדמה, או שמא: מה חולדה פרה ורבה אף עכבר פרה ורבה – תלמוד לומר 'בשרץ' לרבות עכבר זה.
'הצב למינהו' – להביא הערוד והנפילים וסלמנדרא. וכשהיה ר' עקיבא מגיע לפסוק זה היה אומר 'מה רבו מעשיך ה", יש לך בריות גדלות בים ויש לך בריות גדלות ביבשה – שבים אילמלי עולות ביבשה מיד מתות, שביבשה אילמלי יורדות לים מיד מתות. יש לך בריות גדלות באור ויש לך בריות גדלות באויר – שבאור אילמלי עולות לאויר מיד מתות, שבאויר אילמלי יורדות לאור מיד מתות – מה רבו מעשיך ה'.
כל שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה – ומרומז בפסוק 'האזינו כל יושבי חלד'.
ביברי דנרש – אינם מן הישוב אלא מן המים.
אמר רב פפא: בשמתא תהא נרש חלבה עורה ואליתה (כל יושביה קטן כגדול). 'ארץ ארץ ארץ שמעי דבר ה" – אמר רב פפא: לא אבה נרש שמוע דבר ה'.
אדם מ'נרש' שנשקך – ספור שיניך. אדם מ'נהר פקוד' נתלווה עמך בדרך – גלימה נאה ראה עליך ורוצה לגנבך. אדם מ'פומבדיתא' מלווה אותך – שנה את אכסיינתך.
אמר רב הונא בר תורתא: פעם אחת הלכתי לוועד וראיתי נחש שהוא כרוך על הצב, לימים יצא ערוד מביניהם. וכשבאתי לפני ר' שמעון החסיד אמר לי: אמר הקב"ה, הם הביאו בריה שלא בראתי בעולמי, אף אני אביא עליהם בריה שלא בראתי בעולמי, והיה בזה נס בתוך לנס לפורענות – שהרי כל שאין תשמישן ועיבורן שוה אין יולדין ומגדלין זה מזה.
דף קכ"ז ע"ב
האבר והבשר המדולדלין בבהמה – מטמאין טומאת אוכלין במקומן לאחר שהוכשרו לקבל טומאה. נשחטה הבהמה – לר' מאיר הוכשרו בדמיה, לר' שמעון לא הוכשרו. מתה הבהמה – הבשר צריך הכשר לטמא טומאת אוכלין, האבר – לר' מאיר מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר נבלה. [ור' שמעון מטהר – יבואר בגמרא].
אבר ובשר מדולדלין ומעורים בבהמה – אם מעלים ארוכה אפילו טומאת אוכלין אין בהם, אלא מדובר באין מעלים ארוכה, ואין מטמאין טומאת נבילה, שנאמר 'כי יפול' – עד שיפול.
אמר שמואל: תאנים שצמקו באיביהן ולא יבשו עוקציהן – מטמאות טומאת אוכלין, והתולש מהן בשבת חייב חטאת. (יבשו גם עוקציהן – אף לענין שבת כתלושים).
שנינו: ירקות כגון כרוב ודלעת שצמקו באיביהן – אין מטמאין טומאת אוכלין. קצצן על מנת לייבשן – כל זמן שהם לחין מטמאין טומאת אוכלין. ומדוייק ששאר פירות מטמאים אף שצמקו באיביהן – אך אין לדייק כדברי שמואל – שיתכן שמדובר ביבשו הן ועוקציהן, ואמנם אין חידוש בכך אלא עיקר החידוש בסיפא – דקצצן על מנת לייבשן מטמאין כל זמן שהן לחין.
שנינו: אילן שנפשח ובו פירות – הרי הן כתלושים. יבשו פירותיו בעודם מחוברים – הרי הן כמחוברים. אך יש לפרש שאמנם בנפשח הם כתלושים לכל דבריהם, אך מה ששנינו שביבשו בעודם מחוברים כמחוברים הן – היינו רק לענין שבת ולא לענין טומאה.
*************
יום חמישי כ"ח אדר ב' תשע"ט
מסכת חולין דף קכ"ח
דף קכ"ח ע"א
טעם מחלוקת ר' מאיר ור' שמעון אם הוכשרו האבר והבשר המדולדלין ע"י שחיטת הבהמה:
לרבה – לר' מאיר בהמה נעשית יד לאבר, ולר' שמעון אינה נעשית.
לאביי ור' יוחנן – לר' מאיר אוחז בקטן ואין גדול עולה עמו הרי הוא כמוהו כיון שאם אוחז בגדול קטן עולה עמו, ולר' שמעון אינו כמוהו.
לרבא – לר' מאיר יש יד לטומאה ולהכשר, לר' שמעון רק לטומאה ולא להכשר.
לרב פפא – היה ר' עקיבא שונה: חלב שחוטה בכפרים צריך מחשבה ואין צריך הכשר שכבר הוכשר בשחיטה. ואמר לו ר' יהודה: למדתנו רבינו עולשין שלקטן והדיחן לבהמה ונמלך עליהן לאדם צריכות הכשר שני, וחזר בו ר' עקיבא. ובזה נחלקו כאן – לר' מאיר מועיל הכשר קודם מחשבה לאכילה – כפי ששנה ר' עקיבא תחילה, ולר' שמעון אינו מועיל – כמסקנת ר' עקיבא.
לרב אחא בריה דרב איקא – נחלקו בנתקנח הדם בין סימן לסימן, ר' מאיר סובר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ודם שחיטה הוא, ור' שמעון סובר אינה לשחיטה אלא לסוף ודם מכה הוא.
לרב אשי – לר' מאיר דם שחיטה מכשיר, לר' שמעון רק שחיטה מכשרת ולא דם.
אוכל שנפרס ומעורה במקצת – רבי מאיר אומר אם אוחז בקטן וגדול עולה עמו הרי הוא כמוהו ואם לאו אינו כמוהו. ואמר רבי יוחנן (לשיטתו לעיל): לדברי רבי שאין לחלק בין טבול יום לשאר טומאות החליף כאן ר' מאיר את שיטתו, שבכל מקום הוא סובר שאם אוחז בגדול וקטן עולה עמו הרי הוא כגוף אחד, אף שאם אוחז בקטן אין גדול עולה עמו.
איבעיא אם בהמה בחייה נעשית יד לאבר – ונשאר בתיקו.
קישות שנטעה בעציץ והגדילה ויצאת חוץ לעציץ – לת"ק: טהורה. לר' שמעון: הטמא בטומאתו וטהור בטהרתו. ואיבעיא אם נעשית יד לחברתה, ונשאר בתיקו.
דף קכ"ח ע"ב
המשתחוה לחצי דלעת – אסרה. ואיבעיא אם נעשית יד לחברתה, ונשאר בתיקו.
יחור של תאנה שנפשח ומעורה בקליפה – לר' יהודה: התאנים טהורים מטומאת אוכלים, כיון שמעורה לאילן אינו כאוכל. לחכמים: אם יכול לחיות טהורים ואם לאו טמאים. ואיבעיא אם נעשית יד לחברתה, ונשאר בתיקו.
אבן שבזוית בבית המנוגע – כשהוא חולץ חולץ את כולה, וכשהוא נותץ נותץ את שלו ומניח את של חבירו. ואיבעיא אם נעשית יד לחברתה, ונשאר בתיקו.
בשר הפורש מאבר מן החי – אינו מטמא, הפורש מאבר מן הנבלה – מטמא.
'וכי ימות מן הבהמה' – ללמד שטריפה שנשחטה אינה מטמאה, וללמד רק על זאת היה יכול לכתוב 'מבהמה', ו'מן' – ללמד על טומאת אבר מן החי.
בשר מן החי אינו מטמא – שנאמר 'וכי ימות מן הבהמה', לר' יוסי: מה מיתה שאינה עושה חליפין אף כל שאינו עושה חליפין. לר' עקיבא: מה 'בהמה' גידים ועצמות אף כל גידים ועצמות. לרבי: מה 'בהמה' בשר גידים ועצמות אף כל בשר גידים ועצמות. נפק"מ להלכה בין התנאים: 'ארכובה' שאין בה אלא גידים ועצמות בלא בשר – לר' עקיבא היא 'אבר,' ולרבי אינה 'אבר'. 'כוליא' ו'ניב שפתים' – לר' יוסי הגלילי מטמאים כיון שאין עושים חליפין, ולר' עקיבא לא, משום שאין בהם עצם.
בשר הפורש מן השרצים אינו מטמא – לר' יוסי הגלילי: שנאמר 'במותם' – מה מיתה שאינה עושה חליפין אף כל שאינה עושה חליפין. לר' עקיבא: נאמר 'שרץ' – מה שרץ גידים ועצמות אף כל גידים ועצמות. לרבי: מה שרץ בשר גידים ועצמות אף כל בשר גידים ועצמות. והנפק"מ ביניהם כדלעיל לגבי בהמה.
נצרך פסוק לבשר מבהמה חיה שאינו מטמא ולבשר מן השרץ: שאילו נאמר רק בבהמה – היינו סוברים שדווקא בשרה אינה מטמא משום שאין מטמא בכעדשה אבל שרץ המטמא בכעדשה מטמא מחיים. ואילו נאמר רק בשרץ – משום שאינו מטמא במשא לא מטמא מחיים, אבל בהמה המטמאה במשא תטמא מחיים.
*************