לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי א' אב תשע"ח

מסכת זבחים דף צ"א

דף צ"א ע"א 

בגמרא הסתפקו על תדיר ומקודש – אם תדיר קודם משום מעלת תדיר, או מקודש קודם משום מעלת מקודש.

תמידין קודמין למוספי שבת – גם אם נאמר שמקודש עדיף מתדיר, שקדושת שבת מועלת גם על קרבן תמיד הקרב בו. ומטעם זה מוספי שבת קודמין למוספי ראש חודש, ומוספי ראש חודש למוספי ר"ה. וכן ברכת היין של קידוש קודמת לברכת היום שהיא תדירה, שקדושת שבת מועלת גם על ברכת היין. וכן מתפלל אדם של מנחה ואח"כ של מוספין, שקדושת שבת מועלת גם למנחה.

חטאת ואשם קודמין לשלמים, אע"פ שהשלמים מצויים בנדר ונדבה – כי גם אם נאמר שתדיר קודם למקודש, 'מצוי' אינו כמעלת תדיר. ומילה נקראת תדירה לגבי קרבן פסח – א. שהיא תדירה במצוות, כלומר סדורה במצוות, שנכרתו עליה י"ג בריתות. ב. לפי שהיא מצויה הרבה מפסח.

בגמרא הסתפקו אם יש לפנינו תדיר ושאינו תדיר, והקדים ושחט לשאינו תדיר – אם מאחר שכבר שחטו יקריבנו, או שיתן לאחר שימרס בדמו עד שיקריבו את התדיר.

ורצו לפשוט ממה ששנינו, ש'שלמים של אמש וחטאת ואשם של היום, של אמש קודם לשל היום' – ומתחילה פירשו שלמים שהביאן מאמש ושחטן היום, וחטאת ואשם של יום עומדין לישחט, שלמים של אמש קודמין ליזרק. אבל אם באו שניהם היום, והקדים ושחט לשלמים תחילה, שחיטת חטאת ואשם קודמת אע"פ שכבר נשחט השלמים, שמקודש חשוב משאינו מקודש אע"פ שקדם ושחט את שאינו מקודש, והוא הדין לתדיר ושאינו תדיר. ודחו למסקנא שדברי התנא כשנשחטו שניהם, ואע"פ ששחט לחטאת אחר השלמים ושניהם עומדין ליזרק, שלמים של אמש קודם – ואם שניהם של היום, ושחט שלמים ואחר כך חטאת, חטאת קדמה בזריקה. אבל אם לא בא לימלך לאחר ששחט את השלמים קודם ששחט את החטאת, אפשר שאין מזלזלים בשלמים למרס את דמו, ואע"פ שבא היום, יזרקנו תחילה, ואחר כך ישחוט את החטאת.

שחט את הפסח קודם חצות – פסול, שנאמר בו 'בין הערבים'. שחטו קודם לתמיד כשר – וימרס בדמו עד שיזרוק הדם. וכגון שהקדים ושחט גם את התמיד, אבל אם עדיין לא שחטו, תלוי בספק הנזכר.

כל הקרבנות הנאכלים רשאים הכהנים לשנות באכילתן – שנאמר 'למשחה', לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלים.

דף צ"א ע"ב 

לרבי שמעון אין מתנדבין שמן – לפיכך אם ראית שמן מתחלק בעזרה, אין צריך לשאול מהו, אלא מותר רקיקי מנחות ישראל, ולוג שמן של מצורע. ואם ראית שמן שניתן על האישים אין צריך לשאול מהו, אלא מותר רקיקי מנחת כהנים ומנחת כהן משיח. ולרבי טרפון מתנדבין שמן.

שמן המתנדב לרבי טרפון – לשמואל, קומצו, ומקטיר את הקומץ, ושיריו נאכלים. ש'קרבן מנחה מלמד שמתנדבין שמן, ויהא כמנחה, שקומצה ושיריה נאכלים. ולאביי כל השמן כליל לאשים.

יין כדברי ר' עקיבא שמתנדבין יין – לספלים. שמן כדברי רבי טרפון – לאישים. ולשמואל היינו רק הקומץ שהוא נקטר, ולא כיין לרבי עקיבא שכולו לספלים.

וכבר נחלקו תנאים בדבר, שלחכמים המתנדב שמן לא יפחות מלוג – שלמדים נדבת שמן ממנחה, ו'דון מינה ומינה', מה מנחה לוג שמן אף כאן לוג שמן, ומה מנחה קומצה ושיריה נאכלין, אף שמן קומצו ושיריו נאכלין. ולרבי לא יפחות משלשת לוגין, כי 'דון מינה ואוקי באתרה' כנסכים, שהן שלשה לוגין וכולם לספלים.

המתנדב יין: לשמואל מזלפו על גבי האשים – שנאמר 'ויין תקריב לנסך חצי ההין אשה ריח ניחוח לה". ואין בכך משום איסור כיבוי האש שעל המזבח: א. לתירוץ ראשון משום שכיבוי במקצת לא שמיה כיבוי. ב. לתירוץ שני, שכיבוי של מצוה מותר. ג. למסקנא אמרו ששמואל סובר כרבי שמעון שדבר שאין מתכוין מותר. ובברייתא אמרו שנותן את היין לספלים – ולא לאשים משום כיבוי, ורבי יהודה היא שדבר שאין מתכוין אסור.

המוריד גחלת מעל גבי המזבח וכיבה – חייב. לסוברים שכיבוי במקצת לא שמיה כיבוי, חייב רק אם אין שם אלא הוא.

כלפי שנתנה תורה רשות לתרום, יכול יכבה ויתרום – ת"ל 'לא תכבה'. ואפילו לסוברים שכיבוי של מצוה מותר, כיון שיכול להמתין עד שיהיה אפר.

לשמואל מכבין גחלת של מתכת ברה"ר בשביל שלא יזוקו בה רבים – שמתכת לאו בת כיבוי היא מן התורה, ובמקום היזק לא גזרו רבנן. אבל אין מכבין גחלת של עץ, שסובר כרבי יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה.

הדם והשמן והמנחות והנסכים שנטמאו – עושה להן מערכה בפני עצמן ושורפן, שנאמר 'בקודש באש תשרף'.

הדרן עלך כל התדיר

*************

שבת קודש ב' אב תשע"ח

מסכת זבחים דף צ"ב

דף צ"ב 

פרק אחד עשר – דם חטאת

דם חטאת שניתז על הבגד – טעון כיבוס.

אחד חטאות הנאכלות ואחד הפנימיות טעונות כיבוס – ואף על פי שהכתוב מדבר בנאכלות, שנאמר 'במקום קדוש תאכל', למדנו מ'תורת החטאת' שתורה אחת לכל החטאות. וחטאת העוף אין צריכה כיבוס, שנאמר 'תשחט' בנשחטות הכתוב מדבר. ואין לרבותו מ'תורת', שנאמר 'זאת'. ומסתבר לרבות פנימיות מ'תורת' ולמעט עוף מ'זאת' ולא להיפך: א. שפנימיות דומות לנאכלות בדברים הרבה, ששניהם בהמה, וטעונים שחיטה, ושחיטתן בצפון, וקבלת כלי, וקרן, ואצבע, וחודה של קרן, ואישים. אבל עוף דומה לנאכלות רק שדמן בחוץ, ונאכלין. ב. לרב יוסף שנאמר 'יאכלנה' לזו ולא לאחרת, בנאכלות מיעט הכתוב. ואע"פ כן צריך למעט מ'זאת' שלא נאמר שמדרך הכתוב לדבר כן.

לשיטת רבה עיקר דין כיבוס נאמר בפנימיות – שנאמר 'אשר יזה', בהזאות הכתוב מדבר. (ומה ששנינו שהכתוב מדבר בנאכלות, לענין מריקה ושטיפה הוא). וחיצוניות למדים מ'תורת', ו'זאת' ממעט חטאת העוף. ומסתבר לרבות בהמה שדומה לפנימיות בדברים הנ"ל, אבל עוף אינו דומה לפנימיות אלא שהזאה כמותה.

חטאת פסולה אין דמה טעון כיבוס – בין שהיתה לה שעת הכושר, כגון שלנה ושנטמאה ושיצאת. ובין שלא היתה לה שעת הכושר, שנשחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה, ושקיבלו פסולין את דמה.

רבי אבין נסתפק על חטאת העוף שהכניס דמה בצוארה בפנים – אם צוארה ככלי שרת ונפסלת, או כצואר בהמה הוא, שאינה נפסלת, כי 'מדמה' אמרה תורה, ולא שהכניסוה עם בשרה.

חטאת העוף שפירכסה ונכנסה לפנים, וחזרה – כשירה. ואפילו אם הכניסה וחזרה, כשירה אם נאמר שצוואר עוף דינו כצוואר בהמה. קדשי קדשים שפירכסה ויצאה לדרום וחזרה, כשרה, ואפילו אם הוציאה. יצאה לחוץ וחזרה, נפסלה, אע"פ שיצאה מאליה.

רבי אבין נסתפק על חטאת העוף שנשפך דמו על הרצפה ואספו – אם התורה לא הצריכה כלי שרת לפי שהצוואר במקום כלי שרת, ואוספו בכלי וכשר, או שהתורה פסלה בו כלי שרת, ואוספו ופסול.

דם שניתז מבגד לבגד – לרבי טעון כיבוס ממה נפשך, אם אוספו וכשר, דם כשר הוא. ואם נאמר שהוא פסול, סובר רבי כרבי עקיבא שכל שהיתה לו שעת הכושר ונפסלה, דמה טעון כיבוס.

*************