לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי כ"ג תמוז תשע"ט

מסכת תמורה דף ז'

דף ז' ע"א 

לרבי יוסי ברבי יהודה לוקה בבעל מום שהקדישו גם על קבלת הדם – שנאמר 'ומיד בן נכר לא תקריבו' זו קבלת הדם.

אע"פ שלא נצטוו בני נח על בעל מום אלא על מחוסר אבר – על מזבח שלנו אין מקריבין בעל מום משלהם גם אם אין בו חסרון אבר, שנאמר 'ומיד בן נכר לא תקריבו'.

אין מקריבין בעל מום בבמת יחיד – שנאמר 'ומעוך וכתות וגו' לא תקריבו'.

גם המקדיש בעל מום מעיקרו לוקה משום בל תקדישו – שהרי שרוע וקלוט אמורים בפרשה שהם בעלי מומין מתחילתן. ולא רק כשממיר על בעל מום, אלא אפילו אם מקדישו מתחילה, ואין זה כמקדיש דקל שהוא קדוש לדמיו, שאין זלזול להקדש כשמקדישים דקל, שמין עצים הוא, אבל בבעל מום יש זלזול להקדש שמניח מלהקדיש תם ומקדיש בעל מום. וי"מ לפי שבדקל אין במינו הראוי למזבח, אבל בעל מום יש במינו ראוי למזבח לפיכך לוקה.

חומר בתמורה מבזבח – שכן קדושה חלה עליה על בעל מום קבוע. והמימר על בעל מום עובר משום ששה שמות, חמשה כמקדיש, ולאו שישי של תמורה.

דף ז' ע"ב 

המקדיש בעל מום לדמי נסכים – לרבא לוקה. וכבר נחלקו תנאים בדבר, שלתנא קמא לוקה, ולרבי אינו לוקה אלא בהרצאת גופו ולא אם מקדישו לדמי נסכים.

בעל מום מקדישו לקדשי בדק הבית – בין בנדר כגון שאמר הרי עלי בהמה לדמי בדק הבית, ובין לנדבה, כגון הרי זו לבדק הבית, שנאמר 'נדבה תעשה אותו ולנדר'. אבל לא יקדישנו בין לנדר ובין לנדבה שנאמר 'נדבה וגו' ולנדר לא ירצה'.

המקדיש תמימים לבדק הבית עובר בעשה – שנאמר בבעל מום 'נדבה תעשה אותו', אותו תעשה נדבה ולא תמים. וגם בלא תעשה שנאמר בתחילת הפרשה 'לאמר' ודורשים 'לא נאמר בדברים'. וי"א לאו אמור.

המעלה אברי בעלי מומין לגבי מזבח – לרבא עובר משום בל תקטירו כולו, ומשום בל תקטירו מקצתו. ולאביי אינו לוקה אלא מלקות אחת, שאין לוקין על לאו שבכללות, והקטרת כולו ומקצתו למדים מלאו אחד. והקשו על דברי אביי מן הברייתא.

הכהנים ממירין בקרבנות שלהן, וישראל ממירין בשלהן. אין הכהן ממיר את קרבנו על חטאת או אשם שנתן לו ישראל שיקריבנו לו, לפי שאין לו חלק בו אלא משעת הקטרת אימורין ואילך וזכה בבשר, ואין אדם מתפיס בדבר שאינו שלו. ואין ממירין בבכור שנתן לו ישראל אע"פ שזכה בו הכהן מחיים, שנאמר 'והיה הוא ותמורתו יהיה קודש', מקיש התמורה להקדש עצמו, היכן קדושת הבכור חלה עליו בבית הבעלים, אף תמורה אינה חלה עליו אלא בבית הבעלים ולא בבית כהן.

*************

שבת קודש כ"ד תמוז תשע"ט

מסכת תמורה דף ח'

דף ח' ע"א 

בכור בזמן הזה מוכרין אותו תם חי, ובעל מום חי ושחוט, ומקדשין בו האשה – אבל בזמן שבית המקדש קיים אין מוכרין אותו תמים חי, לפי שעומד להקרבה ואינו ממונו של כהן.

כהנת שנתערבה ולדה בולד שפחתה – הגדילו התערובות משחררין זה את זה. וכל זמן שלא שחררו שניהם אוכלין בתרומה, שזה כהן וזה עבד כהן. וכששניהן ביחד בגורן נותנין להן תרומה, אבל לאחד מהן אין חולקין עד שיבוא חבירו, לסובר שאין חולקין תרומה לעבד אלא אם רבו עמו שמא יעלו אותו ליוחסין. נולד בכור בהמה בעדרן – בזמן הזה: ירעה עד שיסתאב ויאכל במומו לבעלים, ולא כשאר בכור בזמן הזה שצריך ליתנו לכהן והוא יאכלנו במומו, ומשום שהוא ממון כהן, אבל בהן אין איסור גזל, שכל אחד אומר אני כהן וזוכה בו, וממון המוטל בספק הוא, והמוציא מחבירו עליו הראיה. ובזמן שבית המקדש קיים: יטלנו ממנו גזבר ויתננו לכהן וודאי, ואין יכול להשהותו אצלו עד שיומם ולומר כהן אני וזכיתי בו תחילה, שאין לכהנים זכיה בבכור בזמן שבית המקדש קיים אלא משעת הקרבה.

בהמת בכור ומעשר שבעיר הנדחת – אין נהרגין. אם הוא תם, לפי שהוא ממון גבוה שאין לכהן חלק בה קודם הקרבה, ונאמר 'שללה' ולא שלל שמים. ואם הוא בעל מום – שנאמר 'בהמתה', ומשמע רק הנאכל בתורת בהמתה, יצאו בכור ומעשר שאין נמכרין באיטליז, ואין נשקלין בליטרא [מפני שהנאתן לבעלים, משא"כ שאר פסולי המוקדשין נמכרין – שהנאתן להקדש]. וכן אין שורפין כסף מעשר שני שבה לסובר מעשר שני ממון גבוה הוא, שנאמר 'שללה' ולא ממון גבוה.

אין עושין עיר הנדחת אלא בבית דין של שבעים ואחד – ולפיכך אין עיר הנדחת בזמן הזה.

הפקיד אצל חבירו שלמים או בכור או מעשר, וכפר ונשבע והודה – לרבי יוסי הגלילי משלם קרן וחומש ומביא קרבן, שנאמר 'ומעלה מעל בה", לרבות קדשים קלים שהם ממון בעלים ואנו קורים בו וכיחש 'בעמיתו'. ולבן עזאי בא לרבות את השלמים שהן ממונו, אבל לא מעשר. ולאבא יוסי בן דוסאי לא אמר בן עזאי אלא בבכור בלבד, אבל לא שלמים ולא מעשר.

וכל זה בבכור תם בחו"ל (או בכור בעל מום בא"י), וכרבי שמעון שאם באו תמימין יקרבו – ואע"פ כן ממון בעלים הוא שסתמו אין עומד להקרבה, אבל תם בא"י בזמן שבית המקדש קיים, אין לכהן חלק בו קודם הקרבה, ואינו ממון בעלים. (אבל שלמים הוא ממון בעלים אע"פ שהוא תם והוא בא"י, שאין לומר שבעליו זוכה בו לאחר הקרבה משולחן גבוה).

דף ח' ע"ב 

בכור בבית הבעלים – עושין תמורה. בבית הכהן – בא"י: אפילו הכהן אינו עושה תמורה, שעדיין לא זכה בו. בחו"ל: לרבי יוחנן בן נורי הבעלים אין עושה בו תמורה, אבל הכהן עושה בו תמורה, כיון שסתמו אינו עומד להקרבה זכה בו מחיים. ולרבי עקיבא גם הכהן אינו עושה בו תמורה, שמקיש קדושת תמורה לקדושת בכור שאינה חלה אלא בבית בעלים ולא בבית כהן. (כמבואר לעיל ז:).

הכהן מוכר בזמן הזה בכור תם חי לכהן אחר – אבל לא ימכרנו לישראל, שסתם בכור תם בזמן הזה נמכר בזול שצריך להשהותו עד שיומם, ונראה ככהן המסייע בבית הגרנות. רב אשי קנה בשר בכור מכהן, ולא חשש למסייע בבית הגרנות כיון שמכר לו ולא נתן במתנה, ואין חוששין שהכהן יוזיל לו כדי שיתן לו מתנות, שאומר מוטב שאמכרנו בשויו, שמא אם אני מניח להם מן הדמים לא יועילו לי כלום ולא יתנו לי בכורות שלהן (בוצינא טב מקרא).

אין רואין בכור לישראל אלא א"כ כהן עמו – שמא כשידע זה שמום קבוע הוא ואין כאן משום קדשים בחוץ, יאכלנו, ואינו חושש לגזל כהן, לכך אין מתירין לו עד שהכהן יבוא עמו ויהא מוכן ליתנו לכהן במומו. ולכן אין לפרש הטעם שאין מוכרים בכור תם לישראל – שמא יטיל בו מום ויבא למומחה להתירו, שגם בזה לא יתיר לו החכם בלא שיבא עמו הכהן ויאמר נתתיו לו.

עד כמה ישראל חייב ליטפל בבכור? בדקה שלשים יום, ובגסה חמשים יום. ואם אמר לו כהן תנהו לי בתוך זמנו, לא יתננו לו, שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות, שמצילו מלטרוח בו כדי שיתננו לו.

*************