לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי כ"ו שבט תשע"ט

מסכת חולין דף ס"ו

דף ס"ו ע"א 

המחלוקת בין הברייתא הראשונה (תנא דבי רב) לבין תנא דבי רבי ישמעאל – אם נצרך תנאי נוסף לכשרות חגב 'אין ראשו ארוך', שלפי תנא דבי רב דורשים: 'אשר לו כרעים' – כלל, 'ארבה' 'סלעם' 'חרגול' 'חגב' 'למינהו' – פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, דווקא מינו הדומה לו משני צדדים. אמנם לפי תנא דבי ר' ישמעאל: 'אשר לו כרעים' – כלל, 'ארבה' 'סלעם' 'חרגול' 'חגב' – פרט, 'למינהו' – חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, ומרבים כל הדומה אף בצד אחד, ולכן היה אפשר ללמוד 'סלעם' מארבה וחרגול, ומיותר ללמד שאף אלו שדומים רק בצד אחד, והיינו אף מי 'שראשו ארוך'.

אף שאין דומים שתי הכללות זו לזו – שהכלל הראשון כולל כל 'אשר לו כרעים', והכלל השני היינו כל שהוא מינו – בד' סימנים, סובר תנא דבי ר' ישמעאל שגם באופן זה דורשים כלל ופרט וכלל, וזהו המקור לכל מקום שאמרו שתנא דבי ר' ישמעאל דורש בכעין זה.

מה שהוצרך 'למינהו' המיותר ללמד שדווקא מי שיש לו ד' הסימנים ואין די בסימן אחד (לעיל ס"ה:) – שאף שנאמר ארבה וחרגול, מאחר ש'סלעם' מיותר לרבות גם מי שראשו ארוך היינו טועים לרבות כל שיש לו סימן אחד לחוד.

הסתירה בפירוש המינים שבתורה: שברייתא דבי רב פירשה 'סלעם' – רשון, 'חרגול' – ניפול, ובתנא דבי ר' ישמעאל שנינו להיפך – שכל אחד פירש לפי לשון מקומו.

 

 

דף ס"ו ע"ב 

דג שאין לו כעת סנפיר וקשקשת ועתיד לגדל לאחר זמן – כגון הסולתנית והעפיאן מותר. וכן יש לו עכשיו ועתיד להשירן כשעולה מהמים כגו אקונס ואפונס כספתיאס ואכספטיאס ואטונס.

כל שיש לו קשקשת – יש לו סנפיר וטהור, ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת והוא טמא. ולכן היה די לכתוב בתורה רק קשקשת ולא היינו טועים שהכוונה לסנפיר שנאמר 'ושריון קשקשים הוא לבוש', אלא נכתב גם סנפיר משום 'יגדיל תורה ויאדיר'.

נאמר בתורה שאת מי שיש לו סנפיר וקשקשת מותר לאכול, ונאמר גם שמי שאין לו אסור באכילה, אף שיש ללמוד זה מזה – כדי לחייב את האוכל דג טמא בעשה ובלא תעשה.

נאמר 'את זה תאכלו מבכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים' – 'במים' – כלל, 'במים' – כלל, 'בימים ובנחלים' – פרט, וכל מקום שאתה מוצא שני כללות הסמוכין זה לזה הטל פרט ביניהם ודונם ב'כלל ופרט וכלל', מה הפרט מפורש מים נובעים אף כל מים נובעים, ונתרבו חריצין ונעיצין לאיסור, ונתמעטו בורות שיחין ומערות להיתר.

אין לומר מה הפרט מפורש מים גדלין על גבי קרקע אף כל מים גדלין על גבי קרקע ולרבות גם בורות שיחין ומערות ולמעט רק 'כלים' – שנאמר בתחילת הפסוק 'את זה תאכלו' ומיותר אחר שנאמר בסופו 'אותם תאכלו', אלא בא ללמד שכשם שהגדלים בכלים נתמעטו שמותרים אף אם אין להם סימני טהרה שהרי נאמר 'בימים ובנחלים', [ואין לומר להיפך שהגדלים בכלים אסורים אף אם יש להם סימנים אלו – שהרי שוב נאמר לגבי האיסור 'וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים… לא תאכלו' – הא הגדלים בכלים מותרים אף בלא סימנים] – כך גם הגדלים בבורות שיחין ומערות מותרים, ובהכרח שלא נתרבו מהכלל ופרט וכלל אלא הגדלים בחריצין ונעיצין, שלולי יתור זה היינו אומרים שכשם שבמפורש לא הותרו אלא אלו שבכלים כך גם בסתום (יתבאר בדף הבא).

*************

שבת קודש כ"ז שבט תשע"ט

מסכת חולין דף ס"ז

דף ס"ז ע"א 

תנא דבי רבי ישמעאל דרש הפסוקים בסימני דגים שלא בדרך כלל ופרט אלא בריבוי ומיעוט –  'במים' – ריבה, 'בימים ובנחלים' – מיעט, 'במים' – חזר וריבה, ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל – חריצין ונעיצין לאיסור, ומיעט בורות שיחין ומערות להיתר. שאין לפרש שהמיעוט בא רק למעט 'כלים' שא"כ מה נדרוש מ'את זה תאכלו' (המיותר אחר שנאמר בסופו 'אותם תאכלו').

אין לרבות ולמעט להיפך – שבורות שיחין ומערות דומים לכלים שהם עצורים, משא"כ חריצין ונעיצין אין עצורין.

שנינו לעיל (סו:) שהיתר שרצים (ללא סנפיר וקשקשת) הגדלים בכלים נאמר בסתום ונאמר במפורש, ונחלקו רב אחא ורבינא – אחד אמר ש'מפורש' היינו האמור ב'יש לו סימנים' להיתר שנאמר בפירוש, וב'אין לו' שאסור הוא 'סתום' (שנלמד רק מכלל פרט וכלל שמטילים הפרט בין שתי הכללים). והשני אמר ש'מפורש' הוא האמור ב'אין לו' לאיסור, שאילו נאמר רק ב'יש לו' היינו דורשים מ'בימים ובנחלים' להיפך – שאלו שבכלים אך כשיש להם סנפיר וקשקשת לא יאכלו.

תולעת שפירשה על קיסמים אסורה משום 'שרץ השורץ על הארץ', וכן דרשו 'כל השרץ השורץ על הארץ' – לרבות יבחושין שסיננן, ולכן לא ישפוך אדם שכר בלילה לכלי עם קיסמים לסנן, שמא תפרוש תולעת על הקיסמים ותחזור לשכר, ולא יראה כיון שהוא לילה. אך אין לחשוש שפורשת לדופן הכלי ושבה ונופלת – שעדיין מותרת כיון שזהו מקום גידולה, ולכן שנינו שמותר לשחות על בורות שיחין ומערות ולשתות, אף שיתכן שפירשה לדופן וחזרה למים.

דף ס"ז ע"ב 

לשמואל קישות שהתליעה באביה – אסורה משום 'השרץ השורץ על הארץ' (שהקישות המחוברת לקרקע כקרקע).

שנינו בברייתא א': 'השורץ על הארץ' – להוציא זיזין (מין שרצים) שבעדשים ואת היתושים שבכליסים ותולעת שבתמרים ושבגרוגרות. ובברייתא ב': 'כל השרץ השורץ על הארץ' – לרבות תולעת שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים. ישוב הסתירה: אין הכרח לתרץ שכאן בפרי מחובר וכאן באינו מחובר וכשמואל, אלא יש ליישב שברייתא א' בתולעת שבפרי, ואף במחובר ודלא כשמואל, וברייתא ב' בזו שבעץ עצמו, וכן מדוייק הלשון 'בעיקרי' זיתים וגפנים.

איבעיות: א. פרשה ומתה, ב. פרשה מקצתה מן הפרי, ג. פרשה לאויר העולם ולא לקרקע, ד. פרשה לגג תמרה, ה. פרשה לגג גרעינתה, ו. פרשה מתמרה לתמרה, ונשארו בתיקו.

תולעים שבכבד ובריאה של בהמה (קוקיאני) – י"א שמותרים כיון שבאים מבחוץ ממזון שאכלה, וי"א שאם כן היו צריכים להימצא בבית הריעי אלא מהבהמה נוצרו ומותרים. ולהלכה אסורים, שנכנסים לה בחוטמה בשעה שיושנת.

תולעים הנמצאות בין עור הבהמה לבשרה – אסורות, שנתרבו מהפסוק 'ואת נבלתם תשקצו'. ומפני שהבשר ניתר בשחיטה, ואין השחיטה מועילה להן. הנמצאות בדגים – מותרות, שכשם שהדג ניתר באסיפה בעלמא כך גם הם. ורבינא אמר לאמו שתבליעם לו בתוך הדגים שלא ימאסו עליו.

'הולך על גחון' – נחש, 'כל' – לרבות השילשול והדומה לו, 'על ארבע' – עקרב, 'כל הולך' – החיפושית והדומה לה, 'מרבה רגלים' – נדל, 'עד כל' – הדומה לנדל והדומה לדומה.

לויתן דג טהור הוא, שנאמר 'גאוה אפיקי מגנים' – אלו קשקשים שבו, 'תחתיו חדודי חרש' – אלו סנפירין שפורח בהן.

*************