לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שלישי ט"ז תשרי תש"פ

מסכת תמיד דף כ"ח

דף כ"ח ע"א

איש הר הבית היה מחזר על כל משמר ומשמר, ואבוקות דולקות לפניו, וכל משמר שאינו עומד וא"ל איש הר הבית שלום עליך, ניכר שהוא ישן, חובטו במקלו, ורשות היתה לו לשרוף את כסותו, והם אומרים מה קול בעזרה? קול בן לוי לוקה, ובגדיו נשרפין שישן לו על משמר. כשהגיע רבי יוחנן למשנה זו, אמר, אשריהם לראשונים שאפילו על אונס שינה עושין דין, שלא על אונס שינה על אחת כמה וכמה.

רבי אומר: איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, יאהב את התוכחות, שכל זמן שתוכחות בעולם, נחת רוח באה לעולם, טובה וברכה באין לעולם, ורעה מסתלקת מן העולם, שנאמר 'ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב'. ויש אומרים: יחזיק באמונה יתירה, שישא ויתן עם בני אדם באמונה ולא יאנה את הבריות, שנאמר 'עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי' וגו'.

כל המוכיח את חבירו לשם שמים זוכה לחלקו של הקב"ה – שנאמר 'מוכיח אדם אחרי', ולא עוד אלא שמושכין עליו חוט של חסד, שנאמר 'חן ימצא ממחליק לשון'.

בראשונה כל מי שרוצה לתרום את המזבח תורם. בזמן שהן מרובין – רצין ועולין בכבש, כל הקודם את חבירו בתוך ארבע אמות זכה. היו שנים שוין, הממונה אומר להם הצביעו, ומה הן מוציאין אחת או שתים, ואין מוציאין גודל במקדש. מעשה בשנים שהיו שוין רצין ועולין בכבש, ודחף אחד מהם את חבירו ונשברה רגלו, וכשראו בית דין שהיו באים לידי סכנה, התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפייס.

לאביי קודם תקנה היו טובלים תחילה, ולאחר שתקנו לעשות פייס, לא היה טובל רק מי שזכה בפייס ולאחר שזכה. ולרבא גם לאחר תקנה היה טובל קודם שבא הממונה, כדי שיהא מזומן מיד אחר הגורל לעבודתו. (ע"פ רא"ש).

נטל הממונה את המפתח מתחת הטבלא של שיש, ופתח את הפשפש, והוא פתח קטן שהיה בשער, ונכנס מבית המוקד לעזרה, ונכנסו הכהנים אחריו, ושתי אבוקות של אור בידם. נחלקו לשתי כיתות, אלו מהלכין באכסדרה דרך מזרח, ואלו מהלכין באכסדרה דרך מערב, היו בודקין את הכלים והולכים עד שמגיעים למקום עושה חביתים, הגיעו, אלו ואלו אמרו שלום, הכל שלום, שלא נחסר כלום. העמידו עושה חביתים לעשות חביתים, להחם חמין לרבוכה.

דף כ"ח ע"ב

מי שזכה לתרום את המזבח הוא יתרום, והם אומרים לו הוי זהיר שלא תגע בכלי עד שתקדש ידיך ורגליך מן הכיור, והרי המחתה נתונה במקצוע בין הכבש למזבח במערבו של כבש, אין אדם נכנס עמו, ולא נר בידו, אלא מהלך לאור המערכה, לא היו רואין אותו ולא היו שומעין את קולו, עד שהיו שומעין קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור, והן אומרים הגיע עת, קידש ידיו ורגליו מן הכיור, נטל מחתת הכסף ועלה לראש המזבח, פינה את הגחלים הילך, חותה את המאוכלות הפנימיות, ירד הגיע לרצפה, הפך פניו לצפון, הולך במזרחו של כבש כעשר אמות, צבר את הגחלים על גבי הרצפה רחוק מן הכבש שלשה טפחים, מקום שנותנים מוראת העוף, ודישון מזבח הפנימי, ודישון המנורה.

אין עושין אכסדראות של עץ בעזרה – שנאמר 'לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלקיך', כלומר, לא תטע לך אשרה בכל מקום, לא תטע לך כל עץ אצל מזבח ה' אלקיך, ואכסדראות שהיו שם היו של בנין.

אין דבר קודם לתמיד של שחר – שנאמר 'וערך עליה העולה', העולה עולה ראשונה. ולא אמרו שחביתין של כהן גדול קודמת אלא לענין  להחם חמין לרביכה, ולאחר שיקרב התמיד היה מקטיר את החביתין.

הדרן עלך בשלשה מקומות

פרק שני – ראוהו אחיו

זה שתרם את הדשן לאחר שתרם וירד מן הכבש, נתקרב אצל רוח שאחיו עומדים, וראוהו אחיו שירד, והם רצים ובאים, מהרו וקדשו ידיהם ורגליהם מן הכיור, נטלו את המגרפות ואת הצינורות ועלו לראש המזבח. האברים והפדרים שלא נתעכלו מבערב, סולקין אותן על צדי המזבח, אם אין צדדים מחזיקין, סודרים אותם בסובב על הכבש. החלו מעלין באפר על גב תפוח. תפוח היה באמצע המזבח, פעמים שהיו עליו כשלש מאות כור (וגוזמא הוא. להלן כט.), וברגלים לא היו מדשנין אותו, מפני שהוא נוי למזבח. ומימיו לא נתעצל הכהן מלהוציא את הדשן.

***************

יום רביעי י"ז תשרי תש"פ

מסכת תמיד דף כ"ט

דף כ"ט ע"א

לאחר שהסירו את האפר ונתנוהו לתפוח שבאמצע המזבח, והיה מקום המערכה פנוי, החלו מעלין בגזירין לסדר את המערכה. כל העצים כשרין למערכה, חוץ משל גפן ושל זית, אבל באלו היו רגילין: במרביות של תאנה, של אגוז, ושל עץ שמן. סידר את המערכה גדולה מזרחה, והיה עושה לה 'חזית' והוא מראה כמין חלון לצד מזרח, שתהא הרוח מנשבת בו, וראשי גזירין הפנימים היו נוגעין בתפוח, וריוח היה בין הגזירים, שהיו מציתים משם עצים דקין, ונדלקים הגדולים על ידי הקטנים.

בררו משם עצי תאנה יפים (שיעשו גחלים טובים ולא אפר, וישאו אותם למזבח הפנימי), סידר את המערכה שניה על המזבח החיצון לקטורת, כנגד מערבית דרומית, משוך מן הקרן כלפי צפון ארבע אמות, באומד חמש סאין גחלים, ובשבת, באומד שמונה סאין גחלים, ששם היו נותנים שני בזיכי לבונה של לחם הפנים. האברים והפדרים שהיו סדורים על הכבש ולא נתעכלו מבערב, מחזירין אותן למערכה, והציתו שתי מערכות באש לאחר שסדרו שני גזרי עצים, ירדו ובאו להם ללשכת הגזית שהיא קרובה לעזרה להטיל פייסות.

פעמים שהיה על התפוח כשלש מאות כור – ואינו אלא גוזמא בעלמא, שמעולם לא הגיע לשלש מאות כור, שמקום המערכה לא היתה יכולה להחזיק כל כך. וכן מה שאמרו שמשקין את התמיד בכוס של זהב, לרבא אינו אלא גוזמא. (ויש חולקים. ראה בסמוך).

דברה תורה לשון הבאי – 'ערים גדולות ובצורות בשמים', שאי אפשר בשמים ממש אלא גוזמא. דברו חכמים לשון הבאי – פעמים שהיה על התפוח שלש מאות כור, והשקו את התמיד בכוס של זהב. דברו נביאים לשון הבאי – והעם מחללים בחלילים וגו' ותבקע הארץ בקולם".

לרבי ינאי בר נחמני בשם שמואל דברו חכמים בשלשה מקומות בלשון הבאי, ואלו הן: א. תפוח (שהיה שלש מאות כור). ב. גפן זהב היתה עומדת על פתח ההיכל, מודלה על גבי כלונסות, וכל מי שמתנדב עלה או גרגיר או אשכול של זהב, מביא ותולה בה. מעשה ונמנו עליה שלש מאות כהנים לפנותה, וגוזמא הוא, שאם היתה טעונה כל כך שצריכה שלש מאות כהנים לפנותה תשבר, וכל כך לא היו ממתינים. ג. פרוכת עביה טפח, על שבעים ושנים נימין נארגת, ועל כל נימה ונימה עשרים וארבעה חוטין, ארכה ארבעים אמה, ורחבה עשרים אמה, ומשמונים ושתים ריבוא נערות היתה נעשית, ושתים עושין בכל שנה ושנה, ושלש מאות כהנים מטבילין אותה לאחר עשייתה, שמא אחת מן האורגות פירסה נדה ולאו אדעתה. וגוזמא הוא. ולשיטתו השקו את התמיד בכוס של זהב ממש ולא היה גוזמא, שאין עניות במקום עשירות.

דף כ"ט ע"ב

טעם שלא העלו על המזבח אצל של זית ומשל גפן: לרב פפא משום שיש בהן קשרים ואין שורפים יפה ומעלין עשן, ולרב אחא בר יעקב משום ישוב ארץ ישראל, שאם ישרפו הזיתים והגפנים לא ימצאו יין לשתות ושמן לסוך. (והכל מודים שמשום קשרים הוא הטעם, אלא שרב אחא בר יעקב מוסיף שגם משום יישוב א"י היו מניחין מלהביא, ונפ"מ שלא היו מביאים מתאנות שעושין פירות, אע"פ שלא שייך בהם הטעם משום קשרים, ולרב פפא מביאין גם מתאנות שעושים פירות. מפרש. ועיין להלן בסמוך).

לתנא קמא אין איסור להעלות על המזבח עצים שיש להם קשרים אלא אם מגיעים עד לבפנים, כגון של זית ושל גפן, אבל אם אינם מגיעים עד לבפנים, מעלין אותן, שדרש 'על העצים אשר על האש', עצים הנתוכים להיות אש, והן קנים הדוקרנים, שעדיין האילן בחור ולא גדלו בו ענפים כי אם שתים ושלש, ובשביל שהוא בחור הוא שורף מהר. ורבי אליעזר מוסיף לאיסור אף של מייש, ושל אלון, ושל דקל, ושל חרוב, ושל שקמה, שכל אלו יש להם קשרים מבחוץ, ואע"פ שאין הקשרים מגיעים עד לבפנים, אסור להעלותם.

אע"פ שכל העצים כשרים חוץ מן זית וגפן (לת"ק), באלו היו רגילין: במרביות של תאנה, ושל אגוז, ושל עץ שמן.

לרב אחא בר יעקב שיש איסור להעלות עצים שעושים פירות משום יישוב א"י (גם אם אין בהם קשרים), לא העלו של דקל (לת"ק) ושל תאנה אלא באלו שאין עושים פירות.