לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שני י"ד סיון תשע"ח

מסכת זבחים דף מ"ה

דף מ"ה ע"א 

קדשי עובדי כוכבים: לשיטת רבי שמעון – א) לא נהנין מדרבנן, ולא מועלין בהם, שלמדים מעילה 'חטא חטא' מתרומה שנאמר בה 'בני ישראל' ולא בגויים. ובקדשי בדק הבית מועלים בהם, שלא למדו מתרומה אלא בדומה לה שקדוש בקדושת הגוף ולא קדושת דמים. ב) אין חייבין על קרבנם משום פיגול נותר וטמא, שלמדים פיגול עון עון מנותר, ונותר חילול חילול מטומאה, ובטומאה נאמר בני ישראל ולא גויים. ג) אין עושים תמורה, שהוקשה תמורה למעשר בהמה, ומעשר בהמה למעשר דגן שנאמר בה 'בני ישראל'. ואע"פ שדבר הלמד בהיקש בקדשים אינו חוזר ומלמד בהיקש, מעשר דגן חולין הוא והולכים אחר המלמד. ולסובר שהולכים אחר הלמד, למדים ממעשר בהמה עצמה, שהיא חובה שאין קבוע לה זמן, וישראל מביאים אותה ולא גויים. ד) השוחטן בחוץ פטור. ה) אין מביאים נסכים בפני עצמם, שנאמר 'אזרח' ולא גויים, אבל קרבנם טעון נסכים שנאמר 'ככה'. ורבי יוסי מחמיר בכולם, שנאמר בהן לה'.

דף מ"ה ע"ב 

דם שנטמא וזרקו – ביחיד בשוגג הורצה במזיד לא הורצה, ובציבור בין בשוגג בין במזיד הורצה. ובעובדי כוכבים בין בשוגג ובין במזיד לא הורצה, וגם רבי יוסי מודה בזה, שנאמר 'לרצון להם', ועובדי כוכבים אינם בני הרצאה.

דברים שאין חייבים עליהם משום פיגול, כגון הקומץ והקטורת שאין להם מתירים, חייבים עליהם משום נותר וטמא – חוץ מן הדם. שנאמר לענין טומאה 'אשר הם מקדישים לי'. ואינו חייב משום טומאה מיד, שנאמר 'יקרב', כשהוכשר הבשר ליקרב הכתוב מדבר, הא כיצד, יש לו מתירין משיקרבו מתירין, אין לו מתירין משיקדש בכלי. ולענין נותר למדים ממה שנאמר 'ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים לי', בשני חילולים הכתוב מדבר, נותר וטומאה.

רבי שמעון מחייב משום טומאה בדבר שדרכן לאכול – אבל עצים ולבונה וקטורת אין חייבים עליו משום טומאה.

*************

יום שלישי ט"ו סיון תשע"ח

מסכת זבחים דף מ"ו

דף מ"ו ע"א 

שלשה פסוקים נאמרו לענין דם: 'לכם' – שהוא שלכם כשאר חולין ולא כקדשים, ואין חייב עליו משום נותר. 'לכפר' – לכפרה נתתיו כקדשים ולא לדבר אחר, ולא יתחייבו עליו משום טומאה. 'הוא' – הוא לפני כפרה כלאחר כפרה, מה אחר כפרה אין בו מעילה אף לפני כפרה. ואין לומר להיפך שגם לאחר כפרה יהא בו מעילה, שאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו. ותרומת הדשן ובגדי כהונה שמועלים בהם לאחר שנעשית מצותם, שני כתובים הבאים כאחד הם ואין מלמדין. ולרבי דוסא שבגדי כהונה מותרים לכהן הדיוט, תרומת הדשן ועגלה ערופה הם שני כתובים. ולסובר שני כתובים מלמדים, יש שני מיעוטים, בעגלה ערופה נאמר 'הערופה' ובתרומת הדשן נאמר 'ושמו'. ולענין פיגול אין צריך למעט את הדם, שאין לו מתירים, שהרי הוא עצמו מתיר.

'והניחם שם' שנאמר בארבעה בגדי לבן שכהן גדול נכנס בהם ביום הכיפורים לפני ולפנים – לחכמים מלמד שטעונים גניזה, ולרבי דוסא מותרות לכהן הדיוט, ובלבד שלא ישתמש בהם כהן גדול ליום כיפור אחר.

דף מ"ו ע"ב 

למה נאמרו שלשה כריתות בשלמים: אחת לכלל, ואחת לפרט, ולדרוש דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ולרבות כל קדשי מזבח. ואחת לדברים שאין נאכלים, כגון עצים ולבונה. ולרבי שמעון לרבות חטאות הפנימיות, שלא נאמר שאין חייבים עליהם משום טומאה כמו שאין חייבים עליהם משום פיגול.

לשיטת רב טביומי – י"א שרבי שמעון וחכמים נחלקו אם חייב משום טומאה על עצים ולבונה בטומאת בשר, אבל בטומאת הגוף לדברי הכל אינו לוקה. וי"א שכמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו, שמכיון שאנו קורים בו (לחכמים) 'והבשר אשר יגע בכל טמא', אנו קורים בו 'וטומאתו עליו'. ולשיטת רב כהנא – י"א שנחלקו בטומאת הגוף, אבל בטומאת בשר לדברי הכל לוקה. וי"א שכמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו. וכן מסתבר לרבא שמאחר שאין אנו קורים בו (לרבי שמעון) 'וטומאתו עליו', אין קורים בו 'והבשר אשר יגע בכל טמא'. ולא אמרו 'והבשר' לרבות עצים ולבונה אלא לפסול בעלמא, ומעלה מדרבנן היא, ואינה אלא אסמכתא.

לשם ששה דברים הזבח נזבח: לשם זבח, לשם זובח, לשם השם, לשם אשים, לשם ריח, לשם ניחוח, והחטאת והאשם לשם חטא. שנאמר 'עולה' שישחט לשם עולה ולא לשם שלמים, 'אשים' שישחוט לשם אשים ולא ע"מ לעשותו חתיכות צלויות בגחלים, 'ריח' שישחוט לשם ריח ולהוציא אברים שצלאם קודם שהעלם ששוב אין מעלים ריח, 'ניחוח' לשם הנחת רוח, 'לה" לשם מי שאמר והיה העולם.

לרבי יוסי גם מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו כשר – שהוא תנאי בית דין שישחוט סתם ולא יאמר לשמו, שמא יאמר שלא לשמו.

אין המחשבה הולכת אלא אחר העובד – ולא אחר בעל הקרבן.

לשיטת רב חטאת ששחטה לשם עולה – פסולה. שחטה לשם חולין כשרה – שנאמר 'ולא יחללו את קדשי בני ישראל', קדשים מחללין קדשים ואין חולין מחללין קדשים. אבל אינו מרצה, שהרי מי שלא היה בלבו לשם אלו כשר ומרצה, הא מי שהיה בלבו לשם חולין כשר ואינו מרצה.

חטאת ששחטה לשם חולין – שיודע שהיא חטאת ושחט לשם חולין, כשרה. שחטה 'משום חולין' – שסבור שהוא חולין, פסולה. שהמתעסק בקדשים פסול, שנאמר 'ושחט את בן הבקר לפני ה", עד שתהא שחיטה לשם בן בקר. והוא מעכב, שנאמר 'לרצונכם תזבחהו' לדעתכם זבוחו.

*************