לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום שישי ח' תמוז תשפ"א
מסכת יומא דף ס"ח
דף ס"ח ע"א
פר ושעיר הנשרפים לא היה מפשיט עורם, כשהיה מנתח האימורים כדרך שמנתח העולה, אלא נשרפים עם העור, שלמדים גזירה שוה מפר כהן המשיח.
פר העלם דבר מוציאו שלם, שנאמר 'וקרבו ופרשו והוציא את כל הפר', ואינו שורפו שלם אלא ע"י ניתוח, שלמדים גזירה שוה מקרבן עולה, אבל אינו מפשיט עורו כעולה, שנאמר 'ואת עור הפר ואת כל בשרו… וקרבו ופרשו' – כשם שפרשו בתוכו כך בשרו בעורו.
פר ושעיר הפנימיים – שורפם חוץ לג' מחנות, שלמדים מפר העדה וכהן המשיח, לרבי שמעון ורבי אליעזר – למדים זאת מפרה אדומה.
העוסקים בשריפת הפר והשעיר מטמאין בגדיהם, לת"ק – משיצאו חוץ לחומת העזרה, שנאמר 'יוציא אל מחוץ למחנה' אף שהשריפה מתקיימת חוץ לג' מחנות כנ"ל – לומר לך כיון שיצא חוץ למחנה אחת מטמאים בגדיהם. לר"ש ור"א – 'חוץ למחנה' נכתב לגזירה שווה לפרה אדומה, ומטמאים רק משיצית העור ברובם.
פר ושעיר נשרפים חוץ לירושלים, לרבי שמעון – למדים מפרה אדומה שנשרפים לרוח מזרחית, לחכמים – לרוח צפונית, שכל מעשה חטאת בצפון.
דף ס"ח ע"ב
'אל שפך הדשן ישרף' – לרבי יוסי – שצריך שיקדים שם דשן ויהא נקרא 'מקום שפך הדשן', לרבי אליעזר בן יעקב – שיהא מקום מדרון שיהא דשנו משתפך, ונחלקו אביי ורבא אם לרבי אליעזר בן יעקב צריך גם שיהא נקרא 'מקום שפך הדשן' קודם לכן.
'והשורף אותם יכבס בגדיו' – זה המסייע בשעת השריפה, ולא המצית את האור, ולא המסדר את המערכה.
בגדי השורף נטמאים – לת"ק עד שנעשה אפר, ולר"א בר"ש כל זמן שנקרא פר, אך אם חרכו אף שעדיין לא נעשה אפר – לא נקרא פר – ואינו מטמא.
כשהגיע שעיר למדבר רשאי הכהן גדול להתחיל בעבודה אחרת, שאז נעשית מצות השילוח.
היו יודעין שהגיע השעיר למדבר: לת"ק – ע"י הנפת סודרים של בני אדם שהיו עומדים מירושלים עד הצוק, לרבי יהודה – סימן גדול היה להם, שמירושלים עד בית חדודו שהיה (תחלת) המדבר ג' מיל, הולכים מיל וחוזרים מיל ושוהים כדי מיל ויודעים שהגיע שעיר למדבר, לרבי ישמעאל – ידעו ע"י הלבנת לשון של זהורית שהיה קשור על פתחו של היכל.
פרק בא לו כהן גדול
כהן גדול קורא בפרשת אחרי מות ובפרשת פנחס עניני היום, אם רצה קורא בבגדי כהונה, ואם רצה קורא באיצטלית לבן משלו.
קורא בבגדי כהונה, אף אם בגדי כהונה לא ניתנו להנות בהם – שאף שאין הקריאה עבודה, צורך עבודה היא.
***************
שבת קודש ט' תמוז תשפ"א
מסכת יומא דף ס"ט
דף ס"ט ע"א
ספק בגמרא אם ניתנה רשות להשתמש בבגדי כהונה שלא בשעת עבודה, ומ"מ מותר לאכול בהם קדשים שצורך עבודה היא – שהרי הכפרה תלויה באכילת הכהנים, ולכן מותר גם לכהן גדול לקרות בהן ביוה"כ, אבל שינה אסורה גם אם מותר ליהנות בהן – שמא יפיח, ופשטו מברייתא שניתנו ליהנות מהם.
בשעת שינה היו הכהנים מקפלים בגדי כהונה, ומניחים אותם תחת ראשיהם, ואם אסור ליהנות מבגדי כהונה – צריך לומר שהניחום אצל ראשיהם, ולא חששו שיתהפכו עליהם.
מותר להניח תפילין אצל ראשו כשהוא ישן, ואין חוששים שיתהפך עליהם.
בגד כלאים – מדאורייתא אסור רק להעלות עליו, ומדרבנן אסור גם להציע תחתיו אפילו ע"י הפסקה, שמא תיכרך נימא אחת על בשרו ותחממו.
למ"ד אבנטו של כהן הדיוט היה של כלאים – לסתימת הש"ס אסור להניחו תחת ראשו בשעת השינה – שאף הצעת כלאים תחתיו אסורה מדרבנן. לרב אשי – מותר, שבגדי כהונה קשים הם ואינם מחממים ואין בהם איסור כלאים.
בגדי כהונה מותרים בלבישה במקדש גם שלא בשעת עבודה, שניתנו ליהנות בהם, אבל אסור לצאת בהם למדינה – שאז נוהג בהם דרך חול, וי"א ששמעון הצדיק יצא בהם לבקש מאלכסנדר מוקדון שלא יתנו לכותים להחריב בית המקדש, משום 'עת לעשות לה' הפרו תורתך', וי"א שלבש רק בגדים הראויים לבגדי כהונה.
שמש בית הכנסת שהיה סמוך לעזרה נטל הספר תורה, ונתנו לראש הכנסת, וראש הכנסת לסגן, והסגן לכהן גדול. ונהגו כן גם אם אין חולקים כבוד לתלמיד במקום רב – שהכל משום כבודו של כהן גדול, שמראים שיש שררות הרבה למטה ממנו.
דף ס"ט ע"ב
אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, אבל בעזרת נשים והר הבית מותר.
מקום הקריאה בספר תורה בבית המקדש – לת"ק – בעזרה, והיינו בעזרת נשים, שהרי ישב. לר' אליעזר בן יעקב – בהר הבית.
'ויברך עזרא את ה' האלוקים הגדול' – לרב (ולמערבא – רב גידל) – שגידלו בשם המפורש, שסובר שמותר לאמרו מחוץ לעזרה. לרב גידל – שאמר 'ברוך ה' אלוקי ישראל מן העולם ועד העולם', שסובר שאסור להזכיר שם המפורש חוץ לעזרה, רק בהוראת שעה – כפי שמוזכר בפסוק 'ויעמוד עזרא הסופר' וגו'. לרב מתנה – שחזר ואמר 'הקל הגבור והנורא' (אחר שירמיה ודניאל לא רצו לאומרם כדלהלן).
'ויזעקו בקול גדול אל ה' אלוקיהם' – שבקשו רחמים שימסור בידם יצה"ר של ע"ז, שהרי ניתן לנו רק כדי לקבל שכר, אין אנו רוצים לא אותו ולא שכרו, ונפל כתב מן השמים שהיה כתוב בו 'אמת' שהוא חותמו של הקב"ה, וישבו בתענית ג' ימים ולילות ומסרוהו להם, וראו אש כארי קטן שיוצא מקודש הקדשים, ואמר להם הנביא זכריה שזהו היצה"ר של ע"ז, בשעה שתפסוהו נפלה אחת משערותיו והרים קולו והיה קולו נשמע בארבע מאות פרסאות, ואמר הנביא שיתנוהו בדוד של עופרת ויכסו פיו בעופרת – ששואבת הקול, שלא ירחמו עליו מן השמים.
בשעת שתפסו יצה"ר של ע"ז אמרו הואיל ועת רצון היא, נבקש רחמים שימסר בידינו גם יצה"ר של ג"ע, ואחר שנמסר אסרוהו ג' ימים – ולא מצאו ביצה שנולדה בו ביום בכל ארץ ישראל, וכיון שראו שלהורגו אי אפשר – שיכלה העולם, ועל מחצה – אי אפשר לבקש, נתנו כחול בעיניו ופעלו לבטל התאוה מקרובים.
אנשי כנסת הגדולה נקראים כן משום שהחזירו עטרה ליושנה, שמשה אמר 'הקל הגדול הגבור והנורא', וירמיה ביטל אמירת 'נורא' משום 'איה נוראותיו', ודניאל ביטל אמירת 'גבור', משום 'איה גבורותיו', ואמרו אנשי כנה"ג – אדרבה, זו היא גבורתו שכובש רצונו שנותן ארך אפים לרשעים, ואלו הן נוראותיו שאלמלא מוראו של הקב"ה אין ישראל מתקיימים מהאומות שרוצים להשמידם.
ירמיה ודניאל עקרו מה שאמר משה רבינו 'הגבור והנורא' – מתוך שידעו בהקב"ה שמסכים על האמת ושונא את השקר.
מדלגים בתורה ובנביא כל זמן שלא פסק המתורגמן, ובתורה – דווקא בענין אחד אבל אין מדלגים בשני ענינים, משום שצריך שיכנסו בלב השומרים, ומענין לענין אינו נוח להתבונן. למפרע – לא ידלג. מנביא לנביא – לא ידלג, חוץ מתרי עשר שמדלגים מאחד לחבירו.
***************