לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום שישי כ"ב אב תשפ"ב

מסכת כתובות דף מ"ד

דף מ"ד – ע"א

שני שטרות על שדה אחת שמכר או נתן ראובן לשמעון, אחד זמנו ניסן ואחד סיון – אם הוסיף בשטר השני יותר מן הראשון, לא ביטל שטר השני את הראשון. טרפו ממנו השדה, אם כתב לו אחריות גובה מלקוחות שקנו מהמוכר – או מאלו שקנו מניסן ואילך בלא התוספת שהוסיף לו בשטר השני, או גובה מלקוחות מסיון עם התוספת. וכן אם א' שטר מכר וא' שטר מתנה, לייפות כתב לו, שבשטר מכר גובה יש לו אחריות שאם טרפו ממנו השדה חוזר על המוכר לקבל מעות, ושטר מתנה יש לו מעלה שאין בעל מצרא יכול לעכב עליו.

שני שטרות על שדה אחת, ושניהם מכר או שניהם מתנה, ובלי תוספת – ביטל השני את הראשון. והטעם:

לרפרם – שהשטר השני הוא הודאה מבעל השטר ששטר הראשון מזויף,

לרב אחא – משום שבעל השטר מחל שעבודו מזמן הראשון. ונפק"מ –

א. לרפרם עדי שטר הראשון פסולים לעדות אחרת.

ב. לרפרם צריך להחזיר למוכר הפירות שאכל בין זמן שטר ראשון לזמן השני.

ג. לרפרם צריך המוכר לפרוע מס הקרקע בין זמן ראשון לזמן שני, ולרב אחא הלוקח פורע.

להלכה, ארוס שנתחייב מנה או מאתים בשעת אירוסין, וכתב לה כתובה עם תוספת בשעת נשואין – גובה גם מנה ומאתים רק מזמן הנישואין.

משנה . הגיורת שנתגיירה בתה עמה וזינתה באירוסין בעודה נערה – הרי זו בחנק, ולא בסקילה כישראלית, ואפילו אם נתגיירה פחותה מבת ג' שנים שבחזקת בתולה היא. ואין צריך להוציאה להריגה אל פתח בית אביה. ואם נמצא בעל שקרן ועדיו זוממים אינו חייב מאה סלע, שעל כל הפרשה נאמר 'כי עשתה נבלה בישראל'.

הייתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה – הרי זו בסקילה, שנאמר 'וסקלוה כל אנשי עירה באבנים ומתה', 'ומתה' מיותר לרבותא. אבל אין נסקלת על פתח בית אביה, ואין בעלה לוקה, ואין עונשים אותו מאה כסף, שלא נתרבה אלא למיתה, אבל לשאר הדינים דווקא 'ישראל' נאמר בפרשה.

הייתה הורתה ולידתה בקדושה – הרי היא כבת ישראל לכל דבריה, ונסקלת על פתח בית אב, ויש לה מאה סלע.

בת ישראל שיש לה אב ואין לו בית, או יש לה פתח בית אב ואין לה אב – הרי זו בסקילה, שלא נאמר פתח בית אב אלא למצוה ולא לעיכובא.

דף מ"ד – ע"ב

המוציא שם רע על היתומה: לרבי יוסי בר חנינא – פטור, שנאמר 'ונתנו לאבי הנערה' פרט לזו שאין לה אב [ומה שדרש רבי יוסי הגלילי בפסוק 'ואם מאן ימאן אביה' שגם ביתומה חייב קנס של אונס ומפתה הרי ש'אביה' אינו ממעט יתומה, היינו בבא עליה ואח"כ מת האב]. לרבא – חייב, ממה שמיעטו גיורת מקנס מהפסוק 'בתולת ישראל', והלא גיורת כיתומה היא, אלא ודאי יתומה ישראלית יש לה קנס.

המוציא שם רע על הקטנה – פטור, שפרשת מוציא שם רע עוסקת בגדולה, שהרי נאמר שאם אמת היה הדבר נסקלת, וקטנה לאו בת סקילה היא, ומה שנכתב בפרשת מוציא שם רע 'נערה' מלא ה' להוציא את הקטנה, בא ללמד שבכל מקום שנכתב 'נַעֲרָ' חסר ה', כגון בפרשת אונס ומפתה, אף קטנה בכלל, והיינו כדעת חכמים המחייבים קנס בקטנה (ולא כרבי מאיר).

***************

שבת קודש כ"ג אב תשפ"ב

מסכת כתובות דף מ"ה

דף מ"ה – ע"א

באו עדים לאחר שנשאת והעידו שזינתה בעודה ארוסה – נסקלת על פתח בית אביה, כאמור בפרשת מוציא שם רע (שמדובר לאחר נישואין) 'והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה', והוא כדי לומר: ראו גידולים שגדלתם.

באו עדים קודם שנשאת שזינתה לאחר אירוסיה – נסקלת על פתח שער העיר ההיא.

ארוסה שזינתה בעודה נערה ועמדה בדין לאחר שבגרה:

לברייתא דתני שילא – תידון בחנק, אשתני דינה אשתני קטלא, כלומר, כיון שהשתנה גופה בין חטא להעמדה בדין, ואילו זינתה כעת היא בחנק, משתנה עונש מיתתה.

מאידך לענין מוציא שם רע שנינו – הוציא עליה שם רע אחר שבגרה, שזינתה תחתיו בעודה נערה ארוסה, דינה בסקילה.

וביאר רבא – מוציא שם רע חידוש הוא שאין אומרים אשתני דינה אשתני קטלא, שהרי אילו זינתה אחר כניסה לחופה דינה בחנק, ואעפ"כ אם עמדה בדין אחר כניסתה לחופה על זנות שבשעת אירוסין [שכך הוא בכל מוציא שם רע] לא אשתני קטלא ודינה בסקילה, ולכן גם אם אשתני גופה לא אשתני קטלא. ופרך רב הונא בד"ר יהושע – חידוש מוציא שם רע הוא רק שאף שמשתנה דינה מארוסה לנשואה לא אשתני קטלא, אבל לא באם אשתני גופה.

לרב נחמן בר יצחק – אין הבדל בין מוציא שם רע לסתם נערה ארובה שזינתה, והברייתא דתני שילא והברייתא לענין מוציא שם רע נחלקו אם כמו שבאם אשתני דינה אשתני קטלא, וכפי שנחלקו התנאים לענין חטאו עד שלא נתמנו להיות נשיא ומשוח מלחמה, ואח"כ נתמנו – לחכמים חיוב קרבנן כהדיוט, כשבה ושעירה, ולא כנשיא המביא שעיר, ומשוח המביא פר, שאף שהשתנה גופם לא השתנה קרבנם, ולרבי שמעון אם נודע להם עד שלא נתמנו חייבים כהדיוטות, שהידיעה והחטא היה באותו גוף, אבל נודע להם משנתמנו פטורים מקרבן, שאם אשתני גופם אשתני קרבנם, וכמו כן עמדה בדין משבגרה – לרבי שמעון דינה בחנק, ולחכמים דינה בסקילה.

לרבי יוחנן – טעמו של רבי שמעון אינו משום דאשתני גופה אשתני קרבן, שא"כ יהיו חייבים בקרבן כדינם כעת, משוח פר ונשיא שעיר, אלא טעמו הוא שסובר שצריך ידיעה וחטא באותו גוף (אבל אם שעת החטא מחייבו קרבן הדיוט, ושעת הדין מחייבו קרבן נשיא לא שייך שיביא קרבן), ולכן עמדה בדין משבגרה דינה בסקילה לכו"ע, ותיקן רבי יוחנן לזה ששנה הברייתא דשילא שיש לשנות שחייבת סקילה. ואף שנאמר 'והוציאו את הנערה' – מיתור 'את הנערה' (שלא נאמר 'והוציאוה') דורשים: הנערה שהייתה כבר בשעת הזנות, ואע"פ שעכשיו היא בוגרת.

דף מ"ה – ע"ב

הוציא עליה בעלה שם רע משבגרה – אינו לוקה ואינו משלם מאה סלע, שעקימת שפתיו גרמו לו עונשו, ובאותו שעה היא בוגרת, אבל מעשה האשה גרמו לה עונשה שזינתה ובאותו שעה הייתה נערה ולכן נסקלת.

'והוצאת את האיש ההוא… אל שעריך' – שער העיר שעבד שם עבודה זרה, שלמדים מ'שעריך' האמור בעשיית העבירה.

עיר שרובה עכו"ם – סוקלים העובד עבודה זרה על פתח בית הדין, מיתור 'שעריך', שהיה יכול לכתוב 'שער'.

נערה המאורסה שאין לה פתח בית אביה – נסקלת על פתח שער העיר. ובעיר שרובה עכו"ם – נסקלת על פתח בית הדין, שלמדים מ'שעריך' האמור בעבודה זרה.

***************

יום ראשון כ"ד אב תשפ"ב

מסכת כתובות דף מ"ו

דף מ"ו – ע"א

הוציא בעלה עליה שם רע, אם יש עדים שזינתה תחתיו – נסקלת. זינתה קודם אירוסין – יש לה כתובה מנה, לסוברים שכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה.

נמצא ששקר הוציא עליה – לוקה, ונותן לאב מאה סלע.

לחכמים בין בעל בין לא בעל,

לרבי אליעזר בן יעקב רק אם בעלה כדרכה (ושונה משאר ביאות שבתורה שאין חילוק בהם בין כדרכה לשלא כדרכה), שנאמר 'ובא אליה', 'ואקרב אליה', 'לא מצאתי לבתך בתולים', 'ואלה בתולי בתי', 'ופרשו השמלה', ולחכמים הכל מתפרש לבירור בעדים.

לרבי יהודה גם לרבי אליעזר בן יעקב אם לא בעל אמנם אינו משלם מאה סלע אבל לוקה, לרב פפא – מדאורייתא משום לא תלך רכיל, לרב נחמן בר יצחק – מכות מרדות דרבנן.

האומר 'חצי ערכי עלי' – נותן חצי ערכו הקצוב בפרשה לפי שניו, לרב יוסי ב"ר יהודה נותן ערך שלם, גזירה אטו ערך חציו, שהאומר 'ערך חציי עלי' חייב ערך שלם שהרי העריך אבר שהנשמה תלויה בו.

'וענשו אותו' – מאה כסף. 'ויסרו אותו' – מלקות, שלמדים מ'ויסרו' האמור בבן סורה ומורה, ומה 'ויסרו' של בן סורה כתוב 'בן', אף ויסרו שכאן יש עמו 'בן', ולומדים 'בן' של מוציא שם רע מ'והיה אם בן הכות הרשע' והיינו מלקות.

אזהרה למוציא שם רע: לרב אלעזר – 'לא תלך רכיל', לרבי נתן – 'ונשמרת מכל דבר רע', אבל לא תלך רכיל הוא אזהרה לבית דין שלא יהא רך לזה וקשה לזה, ורבי אלעזר מפרש הפסוק 'ונשמרת' – שלא יהרהר ביום ויבא לידי טומאה בלילה.

לא אמר לעדים בואו והעידוני אלא העידו מאליהם והוזמו – אינו לוקה ואינו נותן מאה סלע. לרבי יהודה אינו חייב עד שישכור העדים, שדורש 'ושם לה עלילות דברים' לאמור בריבית 'לא תשימון עליו נשך' והיינו ממון.

כיון שמקורו של רבי יהודה הוא מריבית הסתפקו מה הדין – א. שכרם בקרקע. ב. שכרם בפחות משוה פרוטה. ג. שכר שניהם בפרוטה. וכן הסתפקו מה הדין בנשאה וגירשה, ואחר שחזר ונשאה הוציא שם רע על נשואין הראשונים. אבל הוציא שם רע על נשואי אחיו פשטו שפטור, שנאמר 'את בתי נתתי לאיש הזה' – ולא ליבם.

דף מ"ו – ע"ב

משנה . האב זכאי לקבל קידושי בתו הקטנה – שנאמר 'את בתי נתתי לאיש הזה', וכיון שהוא מקבלם כסף הקידושין שייך לו. וכן בבתו נערה – שנאמר 'ויצאה חנם אין כסף', הכפילות באה ללמד אין כסף לאדון זה כשיוצאה ממנו, אבל יש כסף לאדון אחר כשיוצאה מרשותו והיינו האב, ואף שכשהיא יוצאת בסימנים מרשות אדון היא יוצאת מרשותו לגמרי, וכשהיא יוצאת מרשות אב בשעת קידושין היא עדיין ברשותו לירושה ולמעשה ידיה עד שמוסר לה לחופה, מ"מ לענין הפרת נדרים יוצאת מרשותו שאינו מפר לבד בלי הבעל. ולומדים מקידושי כסף שהוא הבעלים למוסרה על כרחה לקידושי שטר וביאה, שהוקשו הוויות להדדי.

האב זכאי בבתו: במציאתה, ובמעשה ידיה, ובהפרת נדריה, ומקבל את גיטה, אך אינו אוכל פירות מנכסיה בחייה, ורק אם מתה הוא יורשה. יתר עליו הבעל: שמלבד כל הזכויות הנ"ל גם אוכל פירות בחייה, וחייב במזונותיה ובפרקונה ובקבורתה, לרבי יהודה אפילו עני לא יפחות משני חלילים ומקוננת להספידה.

***************