לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום חמישי ט"ו חשוון תשפ"ב

מסכת ראש השנה דף י"ב

דף י"ב – ע"א

דור המבול ברותחים קלקלו – בעבירה, ובמים רותחים נידונו – שנאמר 'וישוכו המים' והיינו שנחו מרתיחתם כמו שכתוב 'וחמת המלך שככה'.

חכמי ישראל מונים למבול כרבי אליעזר מתשרי שהוא ראש השנה לשנים, ולתקופה – כרבי יהושע מניסן שאז נבראו החמה והלבנה, וחכמי אומות העולם מונים אף למבול כרבי יהושע.

ירקות – ראש השנה שלהםלענין מעשרות באחד בתשרי, שלא מעשרים ירק הנלקט ערב ראש השנה על הנלקט מראש השנה ואילך, וכן לענין מעשר דגן מדאורייתא – ראש השנה באחד בתשרי. (ובמשנה תנן שהוא ראש השנה לירקות – וקל וחומר למעשר דגן מדאורייתא, ותנא דברייתא נקט קודם הדין שראש השנה לירקות מדרבנן ואחר כן מעשר דגן מדאורייתא – שירקות שמדרבנן חביב עליו).

במעשר ירק הולכים אחר לקיטה, שלא מעשרים מן הנלקט לפני ביאת השמש של  ראש השנה על הנלקט אחר ביאת השמש, ומן אחר ראש השנה לפני ראש השנה  – שלא תורמים ומעשרים לא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש.

דף י"ב – ע"ב

בשנה ראשונה ושניה (וכן רביעית וחמישית) של שמיטה – חייבים במעשר ראשון ושני. בשנה שלישית (ושישית) – חייבים במעשר ראשון ועני.

בשנה שלישית חייבים במעשר ראשון ולא במעשר שני – שנאמר 'כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר' – שנה שאין נוהג בה אלא מעשר אחד, והיינו מעשר ראשון – לרבי אליעזר בן יעקב משום שהקישו הכתוב לנחלה שאין לה הפסק, ולרבי יהודה שכתוב 'ובא הלוי' – כל זמן שבא תן לו. וכן נוהג בשנה זו מעשר עני – שנאמר 'לגר ליתום ולאלמנה'.

המודר הנאה מחבירו לשנה – מונה שנים עשר חודש מיום ליום, ואם אמר 'לשנה זו' – אפילו לא עמד אלא בכ"ט אלול כיון שהגיע אחד בתשרי עלתה לו שנה, ואפילו למי שאומר יום אחד  בשנה לא חשוב שנה – שלצער נפשו קיבל עליה והצטער כבר, ולא חשב  לאחד בניסן – שבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם שקורים אחד בתשרי ראש השנה.

מעשר ירקות קבעו רבנן שנותיהם בתר לקיטה, תלתן – כשצמח הזרע שבתוכו (שאז נגמר הפרי) ולא אחר לקיטתו, התבואה והזיתים – משיביאו שליש, אילן – בתר חנטה.

***************

יום שישי ט"ז חשוון תשפ"ב

מסכת ראש השנה דף י"ג

דף י"ג – ע"א

שנת מעשר של תבואה וזיתים שהם מדאורייתא תלוי בהבאת שליש, לרבי יוחנן לומדים זאת  ממה שכתוב 'מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות', דהיינו סוכות של שנת השמינית ונקרא שנת השמיטה, הרי שיש דבר שהוא של שמינית ואסור בשביעית, וכתיב 'וחג האסיף בצאת השנה', ומיותר (שאם ללמד שבא בזמן אסיפה הרי נאמר בהמשך 'באספך את מעשיך מן השדה') אלא אסיף זה קציר ומלמד ש'אסיף' – תבואה הנקצרת בסוכות 'בצאת השנה' – הולך אחר שנה שעברה, וקים להו רבנן שתבואה הנקצר בחג הביא שליש לפני ראש השנה.

כל מידות חכמים מצומצמות – ארבעים סאה של מקוה אם חסר קורטוב פסולה. ביצה מטמאה טומאת אוכלים, חסר שומשום אינו מטמא, בגד שיש בו ג' טפחים על ג' טפחים נטמא מדרס, חסר נימא אחת אינו מטמא. וכן תבואה הנקצר בחג בידוע שהביא שליש לפני ראש השנה.

'עומר ראשית קצירכם' – צריך שיתבשל ביד ישראל שליש שאז ראוי לקצירה, אבל אם נתבשל שליש ביד נכרי פסול לעומר.

בני ישראל נכנסו לארץ ישראל בי' ניסן, והקריבו קרבן העומר בזמנו מתבואה שלא נגמרה שליש ביד נכרי, שארץ ישראל נקרא 'ארץ הצבי' – שקל לבשל פירותיו מכל הארצות, ועד ט"ז ניסן הביאה שליש ביד ישראל.

'באספך מגרנך ומיקבך' – מלמדך הכתוב לעשות סכך של סוכה מפסולת גורן ויקב – שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ. וממילא אין באספך מיותר לדרוש מיניה הא שדרש רבי יוחנן שקציר של סוכות הביא שליש לפני ראש השנה, אלא המקור שהולכים אחר שליש הוא כדלהלן.

דף י"ג – ע"ב

'ועשת את התבואה לשלש השנים' (שמיותר הוא אחר שנאמר 'ואכלתם מן התבואה ישן עד השנה התשיעית') – אל תקרי 'לשלש' אלא 'לשליש' – שעשייתה היא בשליש בישולה, והולכים אחר שנה שהביאה שליש לעניין מעשרות ושביעית.

מיני קטניות שאין נלקטים כאחת – אין הולכים בהם אחר שעת לקיטתם כשאר ירק שנמצא מעשר מן החדש על הישן, לכן קבעו חכמים זמנן בתר השרשה שבשנה אחת נשרש כל השדה, ולפי שמואל היינו דווקא לרבי שמעון שזורי, אבל יש סוברים שהולכים לאחר גמר פרי, וכן הלכה.

פול המצרי – אם זרעו לירק מתעשר אחר לקיטה כירק, אם זרעו לאכול את זרעו תורת קטניות עליו ומתעשר אחר השרשה כקטניות (לרבי שמעון שזורי).

קטניות שמקצתם נשרש לפני ראש השנה ומקצתם לאחר ראש השנה – לרבי שמעון שזורי אין תורמים ומעשרים מזה על זה, שלא מעשרים מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש, אמנם סובר 'יש בילה' והיינו שיש לסמוך על הבלילה ולכן יכול לבלול אותם יפה ונמצא תורם ומעשר מן החדש על החדש ומן הישן על הישן, ולחכמים אין סומכים על הבילה בדבר יבש, אלא בדבר לח כיין ושמן. ופסק שמואל כחכמים, אמנם פסק שהולכים בקטניות אחר גמר פרי, ולכן כיון שנגמרו כולם בשנה אחת מעשר מזה על זה.

***************

שבת קודש י"ז חשוון תשפ"ב

מסכת ראש השנה דף י"ד

דף י"ד ע"א

זמן מעשר ירקות קבעו חכמים לפי זמן לקיטה שאינו דומה לאילן דאזלינן בתר חנטה, דכתיב 'באספך מגרנך ומיקבך' – לרבי יוסי הגלילי מה גורן ויקב מיוחדין שגדילין על מי שנה שעברה ומתעשרין לשנה שעברה, יצאו ירקות שגדילין על מי שנה הבאה והיינו שנת לקיטתן שהרי גוזזין אותן וחוזרין לצמוח. לרבי עקיבא – מה גורן ויקב מיוחדין שגדילין על גשמים, יצאו ירקות שגדילין אף על שאובין, ונפק"מ במיני קטניות שמנע מהן מים ל' יום לפני ר"ה.

בחודש שבט ר"ה לאילן אע"פ שעדיין לא עברה רוב תקופת טבת – הואיל שכבר עברו רוב ימות הגשמים ועלה שרף באילנות נמצאו הפירות חונטין מעתה.

דף י"ד ע"ב

רבי עקיבא ליקט אתרוג בא' בשבט של שנה שלישית לשמיטה ועישר שני מעשרות – מעשר שני כדין שנה שניה ומעשר עני כדין שנה שלישית, וטעמו:

לתנא קמא – שרצה לעשות כדברי בית הלל אלא שהסתפק בדעתם מתי ראש השנה לאילנות אם א' בשבט או ט"ו בשבט (ועדיין שנה שניה היא זו).

לרבי יוסי בר יהודה – אתרוג זה חנטו פירותיו קודם ט"ו בשבט של שנה שעברה, ונהג כבית הלל שט"ו בשבט ראש השנה, אלא שהסתפק אם הלכה כרבן גמליאל שסובר שהגם שאתרוג שווה לאילן לילך בו אחר חנטה לענין ערלה רבעי ושביעית, לענין מעשרות דינו כירק שהולכין אחר לקיטה ושנת מעשרו היא כשנה זו (שלישית), או הלכה כרבי אליעזר שגם לענין מעשרות דינו כאילן לילך אחר חנטה ושנת מעשרו היא כשנה שעברה (שניה).

הלכה כדברי בית הלל, והרוצה לעשות כדברי בית שמאי עושה – קודם שיצאה בת קול שהלכה כבית הלל, העושה מקולי ב"ש ומקולי ב"ה – רשע, (כגון חוליא אחת שחסרה בשדרה – לב"ש אינו טריפה ומותר לאוכלו, ובמת מטמא טומאת מת, לב"ה בבהמה טריפה ובמת אינו מטמא), חומרי ב"ש חומרי ב"ה – עליו הכתוב אומר 'והכסיל בחושך הולך'.

***************