לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום חמישי כ"ט ניסן תש"פ

מסכת שבת דף מ"ח

דף מ"ח ע"א

מיחם על גבי מיחם אם בעליון יש מים צוננים אסור שמוליד בו חום, אם בעליון יש מים חמין מותר משום שמעמיד חומו.

אסור לפרוס סודר ע"פ החבית וליתן על גביו הכלי שדולים בו כיון שמקפיד עליו יבוא לידי סחיטה, אבל בגד העשוי לכך מותר שאינו מקפיד עליו.

טומנין בגיזי צמר (כמו שנגזזו) ובציפי צמר (לאחר שנפצוה ושטחוה) ובלשונות של ארגמן (אחר שצבען וסורק אותן) ובמוכין (עושים מהם לבדים). ואין מטלטלין אותן (שמוקצים למלאכה) ולאביי אפילו אם טמן בהם (שדמיה יקרים ולא בטלי להטמנה).

מוכין שנפלו מן הכר מותר להחזירן בשבת וק"ו ביו"ט, אבל אין נותנים מתחילה מוכין לתוך כר וכסת אפילו ביו"ט וק"ו בשבת (דהשתא עביד ליה מנא).

הפותח בית הצוואר בשבת חייב חטאת (משום מכה בפטיש דמשוי ליה מנא), אבל מתירין בית הצוואר בשבת (הקשר שדרך הכובסין לקושרן).

דף מ"ח ע"ב

מגופת חבית מתיז ראשה בשבת שאינה חיבור (דאינה מן החבית עצמו, ואע"פ שדבוקה בו הרי עומדת לינטל), אבל בית הצוואר של בגד כולו חיבור.

שלל של כובסין (שמחברים בשעת כיבוס בגדים קטנים עם גדולים) הם חיבור לטומאה (שאם נטמא אחד גם השני טמא, וכשיטת ר"מ להלן) אפילו לאחר כיבוס עד שיתחיל להתיר, אבל מקל שעשאו יד לקורדום חיבור לטומאה רק בשעת מלאכה, שלאחר מלאכה עשוי לזורקו לבין העצים, אבל בגדים ניחא ליה שיהיו מחוברים גם אח"כ שמא יטנפו.

בית הפך ובית התבלין ובית הנר שבכירה (כלי חרס קטנים שמחוברים לכירה) לר"ש אינם ככירה אלא כל חד כלי בפני עצמו ואם נגעה טומאה בכירה הם טהורים וכן להיפך. לר"מ מדאורייתא לאו ככירה הם אבל לענין טומאת מגע הם ככירה מדרבנן (ואם נגע טומאה בשוליהם נטמא הכירה וכן להיפך), אבל לענין טומאת אויר לא גזרו שיהיו ככירה (שאם נפל שרץ באויר הכירה ולא נגעה בדופניה, הכירה טמאה, והן טהורין), שעשו היכר שלא יבואו לשרוף עליה תרומה וקדשים.

מספורת של פרקים ואיזמל של רהיטני חיבור לטומאה ואין חיבור להזאה (שצריך להזות על שניהם), שדבר תורה בשעת מלאכה הוא חיבור לטומאה ולהזאה, ושלא בשעת מלאכה אינו חיבור לשניהם, וגזרו חכמים על טומאה שלא בשעת מלאכה משום טומאה שבשעת מלאכה, ועל הזאה שבשעת מלאכה משום הזאה שלא בשעת מלאכה.

***************

יום שישי ל' ניסן תש"פ

מסכת שבת דף מ"ט

דף מ"ט ע"א

עשבין לחין דקתני במתניתן דאסור להטמין בהן, איבעיא להו אם דוקא לחין מחמת עצמן (שמחממות יותר) או אפילו מחמת דבר אחר (שנפל עליהם משקים לאחר שיבשו). ושייך ספק זה גם במוכין לחין שאסור להטמין בהם, ששייך בהם לחין מחמת עצמן בצמר הנמרט מבין ירכותיה שהוא מלא זיעה. (וכן בכסות לרבי אושעיא שאוסר להטמין בכסות ובפירות לחין).

משנה. טומנין בכסות בפירות (חטין וקטניות), בכנפי יונה (נוצות), בנסורת של חרשים (שמנסים נגרים מן העצים), בנעורת של פשתן דקה. ולרבי יהודה אסור בדקה ומותר בגסה.

תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפיים. לאביי שיכול להעמיד את עצמו שלא יפיח בהן, לרבא שיכול להזהר שלא ישן בהן.

אלישע בעל כנפיים נקרא ע"ש הנס שנעשה לו בקיום מצוות תפילין בשעת גזירת הרומים שנמצא בידו ככנפי יונה, ומשום שכנסת ישראל נמשלה ליונה שכנפיה מגינות עליה אף ישראל מצוות מגינות עליהן.

רבי יהודה אוסר בדקה עולה על נעורת של פשתן ולא על נסורת של חרשין.

משנה. טומנין בשלחין (עורות) ומטלטלין אותן (בין שטמן בהם ובין לא טמן משום שראויים לישב עליהם). טומנים בגיזי צמר ואין מטלטלין אותם (שהן מוקצות לטוות ולארוג).

טמן בהם ורוצה ליטול קדירותיו, לת"ק נוטל את הכיסוי והן נופלות (ואין הכיסוי בסיס שהוא עשוי רק לכסות את הקדירה), ולראב"ע מטה את הקופה על צידה ונוטל שמא לא יוכל להחזיר (שיפלו הגיזים לגומא שהיה בה הקדירה ולא יוכל לטלטלם לכאן ולכאן), ולחכמים נוטל ומחזיר (מפרש בגמ').

דף מ"ט ע"ב

שלחין של אומן לר' יונתן בן אלעזר אסור לטלטלם (שעומדות לימכר ומקפיד שלא ישבו עליהם), ומה ששנינו שמטלטלים אותם היינו של בעה"ב, לרבי ישמאל ב"ר יוסי גם אומן אינו מקפיד ומותר לטלטלם. ונחלקו בזה תנאים בברייתא.

נסרין של בעה"ב מטלטלין אותן ושל אומן לא דשאני נסרין דלכוע קפיד,

עורות בין עבודין ובין שאינן עבודין מותר לטלטלן בשבת. ולענין טומאה, עבודין מקבלים טומאה ושאינן עבודין לא.

אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, י"א כנגד עבודות המשכן תקנו, וי"א כנגד מנין 'מלאכה' 'מלאכתו' 'מלאכת' הכתובים בתורה (וכוונת הכתוב לא תעשה כל מלאכה, כמנין כל מלאכה שנאמר בתורה). ובתורה נאמרו ארבעים, ונסתפקו בגמרא אם 'ויבא הביתה לעשות מלאכתו' שנאמר ביוסף אינו מן המנין וכמ"ד לעשות צרכיו נכנס, או שהפסוק 'והמלאכה היתה דים' אינו מן המנין כמ"ד שעולה על הבאת נדבה למשכן.

**********

שבת קודש א' אייר תש"פ

מסכת שבת דף נ'

דף נ' ע"א

גיזי צמר שטמן בהן לענין טלטולם, שני שיטות בגמרא בביאור דעת רבא, א. אף אם הטמין בהן הרי הם מוקצה, ורק אם יחדן להטמנה אינם מוקצה. ב. כיון שהטמין בהן שוב אינן מוקצה, ומה ששנינו במשנה שאף אם הטמין בהן אסור לטלטלן, מיירי בשל 'הפתק' שהם מיוחדים לסחורה.

חריות של דקל (שדראות של לולבין שהוקשו כעץ) שגדרן לעצים, ונמלך לישב עליהם. לת"ק (ולרב) צריך לקשרם יחד מבעוד יום (להוכיח ע"י מעשה שעמדים לישיבה ולא די במחשבה), ובבית האבל או בית המשתה שטרודים ולא יכלו לקשר מבעו"י די במחשבה. לרשב"ג (ולשמואל) די במחשבה בכל אופן וא"צ לקשר. לרב אסי ישב עליהן מבעוד יום גילה דעתו שעומדים לישיבה, והביאו ראיה לדבריו מכמה תנאים.

יוצאין בפקורין וציפא (פשתן וצמר הניתן על המכה) בזמן שצבען בשמן וכרכן במשיחה, דגלי דעתיה דלמכה קיימי והוא דרך מלבוש. לא צבען בשמן ולא כרכן במשיחה, הרי זה משאוי ואין יוצאין בהם לרה"ר. יצא בהן שעה אחת מבעוד יום מותר גם אם לא צבען וכרכן. ומכאן ראיה לשיטת רב אסי לענין חריות של דקל.

קש שעל המטה לא ינענעו בידו כדי שיוכל לשכב עליו (שהוא מוקצה שסתמו עומד ללבנים או להסקה), אבל מנענעו בגופו (כלאחר יד). אם היה עליו מאכל בהמה או שהיה עליו כר או סדין ששכב עליו מבעוד יום, מנענעו בידו אע"פ שלא יחדו לכך. ומכאן ראיה לרבי אסי כנ"ל.

מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בה כל צרכו, והוא שיחד לו קרן זוית אבל נתנו באמצע ביתו בטל לקרקע הבית והוא מוקצה. ואפילו רבנןדרשב"ג מודים שא"צ מעשה דלאו בר מיעבד מעשה הוא.

דף נ' ע"ב

בכל חפין את הכלים חוץ מכלי כסף בגרתקון, ופליגי תנאים בנתר וחול, ושניהם ס"ל כרבי יהודה דדבר שאין מתכוין אסור ופליגי אם נתר וחול מגררים מהכסף או לא.

נזיר לא יחוף שערו מפני שמשירו, והיינו כרבי יהודה דדבר שאין מתכוין אסור, ולר"ש מותר, ופניו וידיו ורגליו דקטן אשה וסריס לכו"ע מותר. וכתישת לבינה, פסולת שומשמין, שחיקת פלפלים, מותר דאינו משיר שער. ברדא מותר לרב יוסף דווקא שליש עשב אהל, שליש הדס ושליש סיגלי, ולרב נחמיה בר יוסף כל דליכא רובא אהל מותר.

רב ששת אסר לפצוע זתים אפילו בחול משום הפסד אוכלין, ואע"פ שהתיר שמואל לעשות כל צרכו בפת, פת לא מאיסא וזיתים מאיסי.

לייפות את עצמו תניא בברייתא מגרר אדם גלי מכה או צואה בשביל צערו, ואם בשביל לייפות אסור. ובברייתא אחרת תניא רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונו שנאמר כל פעל ה' למענהו.

הטמין בגיזין ונטל את הקדירה ובא להחזירה, אם נתקלקלה הגומא לדברי הכל אסור להחזירה, מפני שמזיז הגיזים שהם מוקצה. להוציא הקדירה לכתחילה, לראב"ע אסור, גזירה שמא תתקלקל הגומא, וכשיחזירה יתקן הגומא, ולדעת חכמים לא גזרו, ומותר להוציא הקדירה, ואם לא נתקלקלה הגומא מחזירין הקדירה. וסליקוסתא וסכינא דביני אורבי אם דצה ושלפה מבעוד יום מותר לשלפה ולהחזירה בשבת, ובגורדיתא דקני מותר אף בלא דצה ושלפה מבעוד יום, ולרב קטינא גם בסליקוסתא מותר בלא דצה ושלפה, כדתניא בטומן לפת וצנונית תחת הגפן, שאם מקצת עליו מגולים אין חושש משום שביעית כלאים מעשר ושבת.