לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון א' סיון תש"פ

מסכת שבת דף ע"ט

דף ע"ט ע"א

שיעור עור להוצאת שבת: מעובד (והוא חיפה, דמליח ולא קמיח ולא עפיץ. רמב"ן) – כדי לעשות קמיע. שאינו מעובד – אם הוא יבש שראוי לעבדו, שיעורו כדי לעשות קמיע, כיון שראוי לעבדו שיעורו כמעובד. ואפילו אם אינו עומד לעבדו. אם הוא לח כמו שהופשט(מצה), שעדיין אינו ראוי לעיבוד, לצור בו משקולת קטנה רובע ליטרא של פומבדיתא (והוא יותר מלעשות קמיע). דיפתרא (מליח קמיח ולא עפיץ) – לכתוב עליו את הגט (שיעור הקטן ביותר). קורטובלא (מבושל ברותחין ונתקשה לישב עליו ולכיסוי מטה או לעשותו שולחן) – חמשה טפחים על חמשה טפחים.

המלבן והמנפץ והצובע והטווה – שיעורו כמלא רוחב סיט (הפרש שבין אצבע לאמה) כפול, משום שמלבן ומנפץ לצורך טוויה שיעורו כטוויה. וכן השיעור באורג שני חוטין.

המוציא סממנים: שרויין – לצבוע דוגמא לאירא. שאינם שרויין – לצבוע בגד קטן לפי סבכה (הוא יותר מדוגמא). ואע"פ שעומדים לשרות אין שיעורם כשרויין, שאין אדם טורח לשרות סמנין לצבוע בהן דוגמא לאירא (אבל עור שאינו מעובד שיעורו כמעובד, שאדם טורח לעבד כשיעור קמיע).

שיעור הוצאה בזרעוני גינה קודם שזרען – לת"ק פחות מגרוגרת, ולר"י בן בתירא חמשה גרעינים. ואע"פ שלאחר שזרעם קלח אחד חשוב (שהרי שיעור הוצאה של זבל הוא כדי לזבל קלח של כרוב ולר"ע לזבל קפלוט), אין אדם טורח להוציא גרעין אחד לזריעה.

שופכין – שיעורן ברביעית, שראויים לגבל את הטיט. ואע"פ שהמוציא טיט לעשות בו פי כור חייב אע"פ שהוא פחות מרביעית, אין אדם טורח לגבל טיט לעשות בו פי כור.

דף ע"ט ע"ב

קלף (חלק החיצון של העור) – כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין והיא שמע ישראל. דוכסוסטוס (חלק הפנימי של העור שניטל קליפתו העליונה) – כדי לכתוב עליו פרשיות שמע והיה אם שמוע של מזוזה. אבל כפרשה קטנה של תפילין פטור, שתפילין צריך לכתוב על קלף. וגם לרב שהכשיר בדיעבד על דוכסוסטוס (ראה להלן), למצוה צריך קלף ואין בני אדם מצניעים דוכסוסטוס לתפילין.

טומאת ידים (לתרומה) בתפילין: לת"ק רצועות עם התפילין מטמאות, בפני עצמן אין מטמאות. לר"ש בן יהודה בשם ר"ש, הנוגע ברצועה טהורה, וטמא רק אם נגע בקציצה. לרבי זכאי בשם ר"ש רק אם נגע במזוזה עצמה (באיגרות שבתוך הבתים).

הלכה למשה מסיני תפילין על קלף ומזוזה על דוכסוסטוס. וכשכותבין על קלף כותב במקום בשר (בצד הפנימי של העור), ועל דוכסוסטוס במקום שיער (צד החיצון). כתב על קלף במקום בשר או על דוכסוסטוס במום שיער פסול.

כתב תפילין על דוכסוסטוס – לרבי אחא בברייתא כשר, וכן פירשו דברי רב בלשון א', ולת"ק דרב אחא פסול (וכן סבר רב בלשון ב'. תוס').

כתב מזוזה על קלף – לת"ק דר"ש בן אלעזר בברייתא פסולה, וכן פירשו דברי רב בלשון א'. לר"ש בן אלעזר בשם ר"מ כשרה (וכך היה נוהג ר"מ מפני שמשתמרת), וכן פירשו דברי רב ללשון ב'.

כתב ס"ת על נייר או מטלית – פסולה. כתבה על קלף או גויל או דוכסוסטוס – כשרה. כתב תפילין על גויל – פסולה.

תפילין או ס"ת שבלו – אין עושין מהן מזוזה, לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקלה.

***************

יום שני ב' סיון תש"פ

מסכת שבת דף פ'

דף פ' ע"א

המוציא דיו יבש, או לח בקולמוס או בקסת הסופר, כדי כתיבת שתי אותיות, חייב. הוציא כשיעור אות אחת ביבש, ואחת בקולמוס, ואחת בקסת הסופר, נסתפק רבא אם מצטרפין.

הוציא שתי אותיות וכתבן כשהוא מהלך חייב, שכתיבתן זו היא הנחתן. הוציא אות אחת וכתבה, וחזר והוציא אות אחת וכתבה, פטור. שבשעה שהוציא השניה כבר נתייבשה הראשונה ונחסר שיעורה.

הוציא חצי גרוגרת, וחזר והוציא חצי גרוגרת בהעלם אחד חייב, בשתי העלמות פטור. לרבי יוסי בהעלם אחד לרה"ר אחד חייב, לשתי רשות הרבים פטור. לרבה היינו כשרה"י מפסיק ביניהם, אבל אם כרמלית מפסיקן רשות אחד הוא וחייב, לאביי גם אם כרמלית מפסיק שתי רשויות הם, אבל פיסלא (עץ לרחבו של רה"ר) לא, ולרבא אפילו פיסלא מפסיק כמו לענין רשות גיטין.

הוציא חצי גרוגרת, וחזר והוציא חצי גרוגרת, והגביה את הראשונה קודם הנחת שניה, נעשית ראשונה כמי שקלטה כלב או נשרפה ופטור. הניח את הראשונה, וחזר והוציא את השניה והעבירה דרך עליה תוך שלשה טפחים, חייב.

כחול: לרפואה – לכחול עין אחת. לקשט – בנות כפרים שא"צ צניעות כ"כ כדי לכחול שתי העינים, ושאר נשים כדי לכחול עין אחת, שהצנועות מעוטפות וכוחלות רק עין אחת שהן מגלות.

דבק – ליתן בראש נסר קטן שבראש קנה של ציידין, שהעוף יושב עליה ונדבק בו ע"י דבק הרבה.

חרסית – לת"ק לעשות פי כור של צורפי זהב, לרבי יהודה לסוד (לטוח בקעים) פטפוט של כירה קטנה, ושיעורו קטן מת"ק.

דף פ' ע"ב

המוציא שיער – כדי לגבל בו טיט (כשיעור הנעשה מרביעית שופכין. תוס'). טיט (מגובל) – לעשות פי כור של צורפי זהב.

בנות ישראל שהביאו שתי שערות ולא הגיעו לשניים הראויות לכך – עניים טופלות אותן בסיד, עשירים בסולת, בנות מלכים בשמן המור, י"מ שהוא 'סטכת' וי"מ שמן זית שלא הביא שליש.

שיעור הוצאה בסיד – לת"ק – לסוד אצבע קטנה שבבנות כדי להאדים. לרבי יהודה – לסוד את הצדע להשכיב את השיער. לרבי נחמיה – לסוד 'אנדיפי'. ונחלקו מהו 'אנדיפי'. רב פירש למטה מן הצדע, ונדחו דבריו מברייתא. רבי יצחק פירש כלי חרס שיש לו שני דדין, וכשממלא אותו סותם פי התחתון בסיד. רב כהנא פירש שנתות, שעושים סימנים בכלי לסאה וסאתיים וסדין אותם בסיד. עוד פירשו, שהכונה על הפדחת שלא במקום שיער, וסדין אותו להאדים.

רבי הכריע כדברי רבי יהודה בסיד הנימוח במים הרבה שעשוי לסוד כלכול, וכדברי רבי נחמיה בסיד הנגבל שעשוי לסוד 'אנדיפי'.

משנה. שיעורי הוצאה: אדמה – לר"ע לעשות חותם לשקין שנושאין בה פרקמטיא, לחכמים לעשות חותם לאיגרת (והוא קטן משל ר"ע). זבל וחול הדק – לר"ע לזבל קלח של כרוב, לחכמים לזבל קפלוט. חול הגס – ליתן על מלא כף של סיידין. קנה – לעשות קולמוס, עבה או סדוק, לבשל כשיעור גרוגרת מביצת תרנגולת שהיא קלה לבשל, טרופה בשמן ונתונה באילפס.

לת"ק לא יסוד אדם ביתו בסיד לאחר החורבן, אלא אם עירב תבן או חול שלא יהא לבן לגמרי. לרבי יהודה תבן מותר, חול אסור מפני שמתחזק ומתקשה ע"י החול. משנתינו ששיעור חול הוא ליתן על כף סיידין, לרב חסדא רבי יהודה היא שחול מועיל לסיד, לרבא גם לחכמים היא, משום שצריך לערב החול לאחר שאסרו חכמים שלא לסייד בלא חול (רש"י בפירוש א').

קנה כדי לעשות קולמוס – המגיע לקשרי אצבעותיו. רב אשי נסתפק אם קשר עליון של אמצע היד או התחתון של אמצע האצבע.

***************