לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון ז' סיון תש"פ

מסכת שבת דף פ"ו

דף פ"ו ע"א

פולטת שכבת זרע ביום השלישי – לתנא במשנתינו טמאה, שעדיין לא נסרחה וראויה להזריע, שנאמר 'היו נכונים ליום השלישי' (יתבאר להלן).

רוחצים את המילה גם ביום שלישי שחל בשבת, שעדיין מסוכן הוא שנאמר 'ביום השלישי בהיותם כואבים' – כך היא שיטת ר"א בן עזריה (גמרא).

קושרים לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח, שנאמר 'אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו'.

סיכה אסורה ביוה"כ כשתיה, זכר לדבר 'ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו', מקיש סיכה לשתיה.

נחלקו אמוראים אם עדיף לשבש לשון המשנה ולהעמידה בשיטה אחת, או שעדיף להעמיד את המשנה בשיטת שני תנאים ולא לשבש אותה.

ארבע שיטות בדין פולטת שכבת זרע:

א. לר"א בן עזריה מיום שלישי ואילך טהורה, ומקצת היום ככולו (ולכן לפעמים די בשתי עונות שלמות ועוד מקצת). שסובר כרבנן שבחמישי בשבת התחילו פרישה, ויש שפרשו רק בסוף היום, ובליל שבת – שהוא יום שלישי – כבר טבלו ולא חששו יותר לפליטה.

ב. לרבי ישמעאל – מיום רביעי ואילך טהורה, ומקצת היום ככולו (ולכן לפעמים די בארבע עונות). שסובר כרבי יוסי שברביעי בשבת התחילו פרישה, ויש שפרשו רק בסוף היום, ובליל שבת – שהוא יום רביעי – כבר טבלו ולא חששו יותר לפליטה.

ג. לרבי עקיבא – אחר חמש עונות (עונה – יום או לילה) שלימות טהורה. שסובר כרבי יוסי שברביעי בשבת התחילו פרישה, אך כל עליותיו וירידותיו של משה היו בהשכמה, וממה שהוצרכו לפרוש מבוקר דרביעי מוכח שהקפידה תורה על חמש עונות שלימות (יום רביעי, ליל חמישי ויומו, ליל שישי ויומו), שבליל שבת כבר טבלו.

ד. לחכמים – אחר שש עונות שלימות טהורה. שסוברים כמו רבי עקיבא, אלא שלדעתם טבלו בשבת בבוקר, הרי שצריך שש עונות.

ישראל קדושים הן ואין משמשין מטותיהן ביום – שנאמר בוזה דרכיו יומת. ובבית אפל או ת"ח מאפיל בטליתו, מותר.

דף פ"ו ע"ב

מן הדין ניתנה תורה לטבולי יום והיו יכולים לטבול בליל שבת, אבל למעשה לא היו טבולי יום, שטבלו מבעוד יום, ואחר כך לא פלטו.

מהא דלא טבלו ליל שבת וקיבלו התורה בליל שבת אלא המתינו עד הבוקר אין ראיה שצריך שש עונות שלימות, אלא שזמן החושך אינו זמן ראוי למתן תורה. (היינו לרבי עקיבא, ולחכמים לא ניתנה תורה עד הבוקר, משום שצריך שש עונות שלימות. רש"י).

לרבי עקיבא מה שלא טבלו בשבת בבוקר שאז לא היה צריך משה להפרישן ביום ד' בהשכמה, אלא עם חשכה של יום ד', שעדיין יש ה' עונות – כדי שלא יהיו חלק מכלל ישראל הולכים לקבל תורה וחלק הולכים לטבול.

שכבת זרע שפירשה מן האיש מטמאה לעולם כל זמן שהיא לחה, והמחלוקת רק כשפירשה מן האשה.

ש"ז של ישראל במעי נכרית נסתפקו בגמרא אם דינה כישראלית, שאפשר שרק ישראל שחרדים ודואגים לקיים מצוות מתחממים ולכך הש"ז מסרחת (לכל שיטה בזמן אחר), אבל במעי נכרית לא, או שמא גם עכו"ם מתחממים ע"י אכילת שקצים ורמשים. וכן נסתפקו בש"ז במעי בהמה, שמא מסרחת דווקא באשה שיש לה פרוזדור ואין שולט בה אוויר, או שמא אין חילוק.

בר"ח סיון באו למדבר סיני – שנאמר ב'יום הזהבאו מדבר סיני', ונאמר 'החודש הזה לכם ראש חדשים'. ותורה ניתנה בשבת שנאמר 'זכור את יום השבת' ונאמר 'זכור את היום הזה' מה להלן בעיצומו של יום אף כאן.

ונחלקו התנאים באיזה יום היה ר"ח – לרבי יוסי היה ביום א' וניתנה תורה בז' סיון, ולחכמים היה ביום ב', וניתנה תורה בו' סיון.

***************

יום שני ח' סיון תש"פ

מסכת שבת דף פ"ז

דף פ"ז ע"א

בראש חודש לא אמר משה לישראל כלום משום חולשא דאורחא, בשני לחודש אמר להם 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים', בשלישי לחודש אמר להם מצוות הגבלה, וברביעי לחודש (לרבי יוסי היה יום רביעי בשבת, ולחכמים ביום חמישי) התחילו פרישה.

שלש דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה עמו – א. הוסיף יום אחד לפרישה (לשיטת רבי יוסי, שהפרישם מיום רביעי), שהקב"ה אמר לו 'היום ומחר', ודרש משה היום כמחר, מה מחר לילה עמו אף היום לילה עמו, והסכים עמו הקב"ה שלא שרתה שכינה אלא בשבת. ב. פירש מן האשה, שלמד ק"ו מישראל שלא דיברה שכינה עמהם אלא שעה אחת בקביעות זמן ונצטוו על הפרישה, כל שכן משה שמדבר עמו כל שעה ובלא קביעות זמן, והסכים עמו הקב"ה שאמר לו 'ואתה פה עמוד עמדי', וי"א 'פה אל פה אדבר בו'. ג. שיבר את הלוחות, ולמד ק"ו מפסח שהוא אחד מתרי"ג מצות ונאסר למומר, כל שכן כל התורה כולה וישראל מומרים. והסכים עמו הקב"ה, שנאמר 'אשר שברת', יישר כחך ששיברת.

'וישב משה את דברי העם אל ה' – ויגד משה את דברי העם אל ה". לרבי יוסי זו מצוות הגבלה שאמר הקב"ה לישראל, ומשה השיב להקב"ה שישראל קיבלו עליהם. לרבי, וישב משה – בתחילה פירש עונשה של תורה שמשבבין דעתו של אדם שמונעין מלקבל כדי שלא יענשו, ואע"פ כן קיבלו, ויגד – שבסוף פירש מתן שכרה שמושכין לבו של אדם כאגדה. וי"מ להיפך, מתחילה וישב – דברים שמשיבין דעתו של אדם שפירש מתן שכרה, ובסוף ויגד דברים קשים כגידים שפירש עונשה.

דף פ"ז ע"ב

במרה נצטוו על השבת. לר"א בר יעקב נצטוו רק על שבת ולא על תחומין, ולרבא גם על תחומין.

ט"ו ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים היה ביום חמישי, ור"ח אייר היה בשבת שחודש ניסן לעולם מלא, וט"ו באייר היה שבת ובאו למדבר סין ונתרעמו על משה, ולמחר ביום הראשון התחיל מן לירד שנאמר ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי וגו'. ר"ח סיון לרבנן היה ביום שני שבשנה ההיא עיברו את חודש אייר, ולרבי יוסי היה בראשון בשבת שלא עיברוהו.

באחד לחודש הראשון של שנה השנית הוקם המשכן ואותו יום נטל עשר עטרות שהיה ראשון לעשרה דברים. א. למעשה בראשית – שהיה אחד בשבת, ב. לקרבן הנשיאים בחנוכת המזבח, ג. לכהונה – שקודם לכן היתה עבודה בבכורות, ד. לסדר קרבנות ציבור, ה. לירידת אש, ו. לאכילת קדשים במחיצה ולא בכל מקום, ז. לשכון שכינה בישראל, ח. לברך את ישראל – ברכת כוהנים, ט. לאיסור במות – שנאסרו משעה שראוי לפח אהל מועד, י. ראשון לחדשים.

לאחרים קובעים לעולם כל החודשים כסדרן אחד מלא ואחד חסר, ולכך בין עצרת לעצרת או בין ר"ה לר"ה ארבעה ימים, שיש שנ"ד ימים שכולן שבועות חוץ מארבעה ימים, ואם היתה שנה מעוברת חמשה, ששני האדרים חסרים ונוסף יום אחד. לרבי יוסי וחכמים מעברין לפי הצורך, ובשנה ראשונה שלאחר יציאת מצרים לשיטת רבי יוסי עשו שבעה חודשים חסירים, ולחכמים שמונה.

***************