לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון י"ד סיון תש"פ

מסכת שבת דף צ"ג

דף צ"ג ע"א

דין שנים שהוציאו:

זה יכול וזה יכול – לר"מ חייב, לרבי יהודה ור"ש פטור. זה אינו יכול וזה אינו יכול – לר"מ ור"י חייב, לר"ש פטור.

ונחלקו בפסוק 'ואם נפש אחת תחטא וגו' בעשותה'. לר"ש – שלשה מיעוטים הן: נפש – ולא נפשות, אחת – (ולא שתים), בעשותה – כולה ולא מקצתה. מיעוט ראשון לאחד עוקר מרה"ר ואחד מניח ברה"י, שכל אחד עשה רק מקצתה. מיעוט שני לזה וזה יכול, שאע"פ ששניהם עשו כולה, לאו אורחיה לעשותה בשנים. מיעוט שלישי לזה וזה אינו יכול, ואע"ג דאורחיה לעשותה בשנים. לרבי יהודה – מיעוט שלישי למעט יחיד שעשה בהוראת ב"ד, אבל זה וזה אינו יכול חייבים. (ולר"ש יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב). לר"מ – יש רק שני מיעוטים, ש'נפש אחת' מיעוט אחד הוא, ולמעט זה עוקר וזה מניח ועשה בהוראת ב"ד, אבל שנים שעשו חייבים אפילו אם זה וזה יכול.

זה יכול וזה אינו יכול – רב המנונא סבר שזה שאינו יכול חייב. לרב חסדא מי שיכול חייב שעשה כולו, והשני שאינו יכול פטור, שהמסייע שאינו יכול לעשות לבדו אין בו ממש. והוכיחו בגמ' כן מכמה משניות.

זב היושב על מטה וארבע טליתות תחת ד' רגלי המטה – לת"ק כל הטליתות טמאות מדרס, שאין מטה יכולה לעמוד על שלש רגלים, וכל רגל כולו עביד. לר"ש טהורות, כשיטתו שזה וזה אינו יכול נחשב כמסייע ופטור.

זב הרוכב על בהמה וד' טליתות תחת ד' רגליה – גם לת"ק טהור, שיכולה לעמוד על ג' רגליים, וכל רגל נידון כרביעי שאינו אלא כמסייע, ומסייע אין בו ממש.

זב המוטל על ה' ספסלים או כיסים ארוכים – אם ארכו מוטל על אורכן טמאים, שבכל אחת יש לומר שנישא רובו עליו, פעמים על זו ופעמים על זו. שכב ארכו על רחבן טהור, שאין רובו נישא על אחת מהן. ישן על רחבן טמאות מספק, שמא נתהפך בשנתו על ארכן.

דף צ"ג ע"ב

לרבי יוסי זב הרוכב על סוס וטלית תחת ידיו טמאה, תחת רגליו טהורה, שמשענת הסוס על ידיו, ורגליו מסייע שאין בו ממש. ובחמור להיפך שמשענת החמור על רגליו (והתנא במשנה לעיל שארבע טליתות תחת רגלי בהמה טהורות חולק על ר' יוסי).

כהן העומד על דבר החוצץ בינו לרצפה ועבד עבודתו פסולה, שנאמר ושרת ככל אחיו הלוים העומדים שתהא עמידתו כשאר אחיו. רגלו אחת על כלי או אבן ואחת על הרצפה, אם יטלו האבן והכלי יכול לעמוד על רגל אחת כשר, ואע"פ שהאבן מסייע אין בו ממש. אם כשיטלו לא יוכל לעמוד על רגל אחת עבודתו פסולה.

שמאל פסולה לעבודה, שמקום שנאמר אצבע וכהונה אינו אלא ימין. קיבל בימין ושמאל מסייעתו עבודתו כשירה, שמסייע אין בו ממש.

נחלקו אמוראים לשיטת ר"מ שזה וזה יכול שניהם חייבים, לרב המנונא דוקא כשיש שיעור הוצאה (כגרוגרת) לזה ולזה, ולרב חסדא גם אם יש שיעור אחד לכולם. ומביאים ראיה לדבריו מכמה משניות: א. זב שישב על מטה וארבע טליתות תחת רגלי המיטה, כולן טמאות מכח זב אחד וא"צ שיעור זיבה לכל רגל (והיינו שישבו ארבע זבים). ב. שנים שנעלו צבי אחד כשכל אחד אינו יכול חייבים, אע"פ שאין צבי לכל אחד. ג. שותפין שגנבו וטבחו חייבין אע"פ שאין שיעור טביחה לכל אחד.

משנה. המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי, פטור גם על הכלי שהיא טפילה לו. וכן המוציא חי במטה שפטור על החי משום שנושא את עצמו, פטור גם על המטה שהיא טפילה לו.

לת"ק המוציא מת במיטה חייב, וכן המוציא כזית מת או נבילה או עדשה מן השרץ, כיון שמטמא הוצאה חשובה היא שמציל עצמו מן הטומאה. לר"ש פטור בכל אלו שהיא מלאכה שא"צ לגופה רק לסלקה מעליו.

***************

יום שני ט"ו סיון תש"פ

מסכת שבת דף צ"ד

דף צ"ד ע"א

המוציא אוכלין כשיעור בכלי חייב על האוכלין ופטור על הכלי (שהכלי טפילה לאוכל). אם צריך להשתמש בכלי תשמיש אחר במקום שמוציאו, כששגג בשתיהם ונודע לו על אחד ואח"כ על השני, י"א ידיעות מחלקות וחייב שתי חטאות, וי"א שאין מחלקות וחייב אחת. שגג על האוכלין והזיד על הכלי חייב מיתה.

המוציא בהמה חיה ועוף: שחוטין – חייב. חיין – לחכמים חייב, לרבי נתן פטור שהחי נושא את עצמו. אדם חי – גם לחכמים נושא את עצמו והמוציאו פטור, ורק בהמה חיה ועוף חייב משום שמכבידים עצמן להישמט מיד הנושאן.

אסור למכור בהמה גסה לנכרי, שמא יבוא גם להשאילו או להשכיר לו, והגוי יעשה בו מלאכה בשבת, וישראל מוזהר על שביתת בהמתו. סוס – כיון שעומד לרכיבה של אדם מותר למכור לדברי הכל, שאין זה מלאכה מן התורה שהחי נושא את עצמו. סוס המיוחד לעופות – לחכמים אסור למכור, לבן בתירא ורבי נתן מותר.

אדם ובעל חי כפות אינו נושא את עצמו. פרסיים שרוכבים מעוטפים בבגדים רחבים ומעונגים מלילך על הארץ, אין דינם ככפות, אלא גסות הוא.

דף צ"ד ע"ב

המוציא את המת לקוברו, פטור לר"ש, אע"פ שהוא צורך המת. המוציא קרדום לחפור בו וס"ת לקרות בו, חייב לר"ש, ואע"פ שהוא רק לצורך המוציא ולא לצורך החפץ נחשב מלאכה שצריכה לגופה.

מת שמוטל בבזיון או בדליקה או בחמה, מותר להוציאו לכרמלית, משום שגדול כבוד הבריות שדוחה לאו של לא תסור (ומניח עליו ככר או תינוק משום איסור טלטול).

התולש אחת משתי שערות לבנות שהבהרת מטמאה בהן, והמבטל את המחיה שבשאת עובר בלא תעשה של 'השמר בנגה הצרעת'. תלש אחת מג' שערות – לרב נחמן חייב, שהועילו מעשיו אם תינטל האחרת. לרב ששת פטור, שעכשיו לא הועיל כלום שעדיין הוא טמא.

המוציא כזית מן המת ומן הנבילה בשבת – חייב. הוציא כחצי זית מכזית שלם – חייב, שהוצאה חשובה היא להציל עצמו מן הטומאה. הוציא כחצי זית מכזית ומחצה – לר"נ חייב, שהועילו מעשיו אם יוציאו עוד חצי זית, לרב ששת פטור שעכשיו עדיין טומאה קיימת. הוציא חצי זית ממת גדול – גם לר"נ פטור שלא הועיל כלום.

משנה. הנוטל צפורניו זו בזו או בשיניו, וכן התולש שער ראשו בידיו, או שפמו או זקנו, הגודלת שערה, הכוחלת עיניה, הפוקסת (י"מ מתקנת שערה במסרק או בידיה, וי"מ טחה כמין בצק בפניה וכשנוטלתו מאדים הבשר), ר"א מחייב חטאת, וחכמים אוסרים משום שבות.

מחלוקת ר"א וחכמים כשנטלם בידו, שלחכמים אין דרך גזיזה בכך, אבל בכלי לדברי הכל חייב. ור"א מחייב ביד כשעושה לעצמו, אבל לחבירו פטור, שאינו יכול לאמן ידיו ליטול יפה בלא כלי.

הנוטל שתי שערות בשבת חייב, ולרבי אליעזר אפילו אחת. המלקט שערות לבנות מתוך שחורות חייב לכו"ע באחת. ואסור גם בחול משום לא ילבש גבר שמלת אשה.

צפורן שפירש רובה וציצין שפרשו רובן (שקרובים לינתק) כלפי מעלה לצד הצפורן ומצערות אותו, מותר לתלשן ביד, ובכלי אסור מדרבנן. לא פירשו רובן – ביד אסור מדרבנן, ובכלי חייב חטאת.

***************